Big Bang

לאדם רנדומלי שלום,

קוראים לי "קולטר", לשם הנימוס וגם כן לשם כך שלא נהיה זרים יותר מכפי שאנחנו. אני סיימתי תיכון לפני שנה כך שאם אתה יודע מתמטיקה תחשב שאני בסביבות גיל 18 וחצי, הצבא לא בדיוק רוצה לגייס אותי נוכח קשיי הסתגלות וחרדות כך שאני כנראה אתגייס בהתנדבות, כי אני ממש רוצה לשרת בצה"ל. אני לא אוהבת גזר וממש אוהבת שניצל וצ'יפס וכול ג'אנק פוד עלי אדמות וזהו נראה לי. עכשיו אנחנו מכירים מספיק טוב בשביל לפתח שיחה, גם אם זה חד צדדי. אני חושבת הרבה על העובדה שאני דיי חרא בן אדם. זאת אומרת, אני לוקחת מכולם הכול רק בגלל שאני כ"כ ריקה בפנים. אני סוג של עומס על אבא שלי כי אני לא עובדת, לא עצמאית, לא מעריכה, לא בריאה ולא מנסה לטפל בעצמי וגם שכנעתי אותו להביא גורת לברדור שרק מעמיסה עליו עוד יותר כי היא עדיין משתינה בבית. הייתי עומס על אימא שלי כי כול הזמן רבתי איתה, עשיתי מה שאני רוצה בבית שלה ובסופו של דבר גם התנהגתי בהתנשאות כלפיה למרות שאף פעם לא אמרה לי "לא" לכול גחמותיי. אני סוג של עומס על אחותי הקטנה כי אני תמיד נותנת לה הרגשה שהיא צריכה לרצות אותי. אני סוג של עומס על עצמי כי אני לא מצליחה להפוך לבן אדם טוב יותר. איך בן אדם כמוני שיושב בבית ומרחם על עצמו, מאשים את כולם בבעיות שלו יכול לחשוב שהוא יותר טוב מכולם? שהוא נקי מאשמה על כול מה שקורה בחייו? אני מתוסכלת. אבל אני חושבת שזה שורש הבעיה, אני תמיד אומרת שאני חרא בן אדם בשביל לשנוא את עצמי, בשביל לרחם על עצמי, בשביל לבחור בדרך הקלה של... "היי אני חרא בן אדם אז אין טעם להשתנות" אבל זה לא אמור להיות כך. אני לא אמורה להשלים עם זה. אני אמורה לנסות להיות בן אדם יותר טוב אבל זה קל להגיד וקשה לעשות. שוב הבכיינות הזאת. הצילו.