Big Bang

בין אותם שדות ירוקים של ילדות מאושרת השארתי הכול ועכשיו שאינני מוצאת את המפה שכיוונה אותי פעם לתוך אותו ירוק, אני אבודה. והעיניים מחפשות בין כול כך הרבה צבעים, והזיכרון מתעתע, עברו כול כך הרבה שנים מאותו טיול של ילדות מאושרת שאבא הניח אותי על הקרקע בעדינות כזאת של אותם רגעים נדירים, הוא נגע לי קלות בשיער, כאילו בדק שהכול במקום, שהכול בסדר אך באותו הזמן הכול היה מדויק ושמור ולא הפסקתי לחייך. בין אותם שדות ירוקים יש את אותם מטעני ילדות שילדים תמימים מניחים בתקווה שכבר לא יצטרכו אותם, הרי תמיד יהיו להם זיכרונות חמימים לאחז בהם בשעת החורף ואני, הנחתי הכול בשדה ורצתי במהירות, בניסיון לעקוף את אבא בדרכנו חזרה למכונית. שערו היה מלא, גופו שרירי, הייתי הילדה הקטנה שלו, זאת שהוא הביט בה בעיניים מלאות גאווה ועכשיו שהזדקן קצת והילדה הקטנה נעלמה מעיניו ונשארה אני- אותה אחת שלא מפסיקה לחפש- - נשארה אני ואני לא מספיקה, לא מספיקה לרוץ אחריו באותו שביל.