מחר
נונץ' הולכת לפנסיון לכלבים למשך 3 לילות ואני לא מפסיקה לדאוג. הדאגה הזאת מקבילה
לדאגה של אם לביתה הבכורה כאשר היא עוזבת את הבית בפעם הראשונה. בהרבה מובנים
הכלבה הזאת היא הילדה שלי- למדתי בזכותה מזה אחריות, מזה לתת ולקבל אהבה אינוספית,
למדתי מזה למות מדאגה כאשר היא השתחררה וכמעט נדרסה- היא לימדה אותי שלא משנה מה
היא עושה אני אמשיך לאהוב אותה (גם אם זה להשתין על הספה). כי ככה זה, ככה זה
איתה. מחר אני צריכה להיפרד ממנה ל-3 לילות ובשבילנו זה הרבה זמן ואני לא מפסיקה
לשאול את עצמי מה יקרה לה שם. האם היא תאכל את האוכל שיתנו לה (כי היא קצת מפונקת)
האם היא תילל בלילה? האם היא תשכח אותי או תכעס שעזבתי אותה ככה? בכול זאת היא בסך
הכול לברדורית בת 8 חודשים. וכן, יהיו אנשים שיחשבו שאני משוגעת לחלוטין לדאוג ככה
לכלב אבל בשבילי היא הילדה הקטנה שלי. אין לי ילדים (בכול זאת אני רק בת 19. וכן
אני יודעת שיש בנות 12 שיש להן כבר 2) והיא החוויה הראשונה שלי בלקיחת אחריות על
מישהו. בלדעת שאני הבן אדם היחיד שצריך לדאוג לה בעולם הזה אחרת לא יהיה לה אף
אחד. ויש הרבה אנשים שניסו להניע אותי מלהחזיק אותה, אמרו שהיא עול, אמרו שעכשיו
שאני בריאה יותר וחזקה יותר אני צריכה להתחיל את החיים שלי ולמסור אותה אבל - -
היא עזרה לי, אני אוהבת אותה והיא עצובה כול פעם שאני הולכת(אי אפשר להגיד את זה
על הרבה אנשים) אז אני מניחה ולא רוצה לעזוב אותה. אני רוצה שגם כשאני אהיה בת 30
עם בעל וילדים אני אשאיר אותה לצידי. אנחנו מחוברות. אז מה נשאר לי להגיד? רק לאחל
לה בהצלחה כמו כול אימא טובה ולקוות שהיא תהנה ולא תשכח אותי כשתבלה עם כול הכלבים
האחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר