במשך שנים, באופן שיטתי הרסתי כול קשר שהיה לי.
האמת היא שלא רציתי אף אחד. רציתי משהו ספציפי שלא היה לכן - - הייתי כ"כ עסוקה בלהחזיר אותו חזרה שלא היה אכפת לי לשים זין על כולם.
המטפלת שלי אמרה לי שכשאתה בדיכאון אתה פשוט מתרכז ב- "אני" שלך ולא בלמשל "אני אחות", "אני בת", "אני חברה".
אני מניחה שעכשיו יש לי הרבה מה לתקן כי עכשיו נשארתי רק עם ה"אני" שלי ופתאום הדבר הזה שהיה כול עולמי מרגיש לא מספק.
אני רוצה להיות חברה של, והבת של, והאחות של ואולי אני אפילו רוצה קשר זוגי. דבר שבכלל לא דמיינתי שארצה. חשבתי שזה קשה מדי,
ההכלה הזאת של מישהו אחר, חח שהוא לא אני.
כן הייתי די כלבה אנוכית אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני לא יודעת איך אני מניחה את הלבנה הראשונה בבניין. אני לא יודעת איך להגיד לאנשים שאני מוכנה לתת יותר מעצמי בשבילם, אני לא יודעת איך להגיד שאני באמת רוצה להיות שם בשבילם ולהיות חלק מהחיים שלהם שוב.
לאחרונה שמתי לב שאני באמת מתחילה להקשיב לאנשים, בתקופת הדיכאון שלי רציתי רק להשמיע ופתאום אני מוצאת את עצמי שותקת ומקשיבה הרבה יותר. זה מדהים כמה אתה יכול להרגיש טוב רק בלהקשיב לצחוק ולטון ולסיפורים של אנשים אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר