Big Bang

אני כבר לא יודעת מה כואב יותר. העובדה שאני לא עושה כלום עם עצמי או העובדה שאני מאכזבת את כולם. השאלה הזאת, השאלה הארורה הזאת של "אה את לא בצבא.. אז מה את עושה?", גורמת לי אי נוחות כי היא חושפת את האמת שאני מנסה להסתיר מהעולם. מה אני עושה אם לא כבולה לבית, לבית החם, לאבא המפנק, לכלבה האוהבת- - כבולה לבית אך בעצם כבולה לחרדות של עצמי. "אני לא עושה כלום", זאת התשובה האמתית אך במקומה אני מתחמקת נותנת תשובות עמומות אך מספקות, בקיצור משתיקה את השואל. הוא לא ימשיך לחטט אך אני כן. אחטט ולא אמצא תשובה, ולא לשאלה מה את עושה אלא למה את לא עושה. למה את פשוט לא עושה. אני כבר לא יודעת מה כואב יותר, הכאב או ניסיון החילוץ ממנו.  

אני מתגעגעת לראות אותכם ביחד גם אם לא הייתם מתאימים, גם אם רבתם כול הזמן, גם אם מעולם לא אהבתם אחד את השנייה.

תחבק אותה שנייה אבא, תניחי את ראשך על כתפו אימא. לרגע. לרגע אחד שבו אצליח להאמין לשקרים של עצמי. אני מתגעגעת לראות אותכם ביחד גם אם מעולם לא הייתם ביחד, תמיד לבד, תמיד כול אדם לעצמו. תמיד אש המלחמה הפרידה ביניכם ואף פעם לא חיפשתם את השלום שתכבה את השרפה. אני מתגעגעת לראות אותכם ביחד בשביל שנוכל לשחק משפחה, אני ילדה משועממת, תשחקו איתי? לא. אתם עברתם הלאה כול אחד לעייניניו, אתם עסוקים מדי, עסוקים מדי למשחקי ילדים למרות ש-20 שנה של נישואים עברו עליכם ככה.  

אנחנו המקום הבטוח אחד של השנייה. אתה יכול לטבוע בי, אני יכולה להאשים אותך ונוכל לשקר ולכסות לשקר ולכסות יחדיו. נברח מהעולם ביחד עם ידיים שלובות, שני אנשים שחושבים שהם לא טובים מספיק בשביל אחרים התאחדו יחד מתוך חוסר ברירה. לא יודעת איך זה קרה שכך השתלבו חיינו, כאילו מכיוון שאנחנו לא מצילים את עצמנו עדיף שנהיה ביחד. אנחנו המקום הבטוח אחד של השנייה אבל בחיים זה טוב להסתכן לפעמים.