Big Bang

עכשיו את רוצה לדבר, עכשיו את רוצה שאבוא- עכשיו את רוצה להרוס את כול מה שבניתי. כי זה מה שאת עושה אימא, את אומרת כמה מילים יפות ומפתה אותי להאמין שאולי תוכלי להיות האימא שרציתי, את מתנהגת בנחמדות ומבטיחה הבטחות וכשאני באה, מוקסמת את מורידה אותי למטה. את רוצה שאתקרב רק בשביל שתוכלי להרחיק אותי שוב. ושוב. ושוב. אני כבר לא רוצה להתקשר, אני לא רוצה לשמוע את קולך ועל כול הדברים שעשית, לא מעניין  אותי החבר שלך או המשפחה שלו וגם מה עשית בשבת ובכלל לא מעניין אותי מה את חושבת – בדיוק כמו שלא באמת אכפת לך מה עובר עלי. זה רק הצורך שלך בלמכור את השקר של ה"אימא הטובה" שאכפת לה. אבל לך לא אכפת. אף פעם לא באמת היה לך אכפת. אבל זה בסדר, כבר הספקתי לכאוב, כבר הפסקתי לבכות, כבר הפסקתי לכתוב שירים עצובים עלייך והחלומות, החלומות על משפחה ואימא אוהבת כבר אינם עוד. אני מניחה שאבא עוזר לי להחלים, אני מניחה שב"ש עוזרת לי להחלים וגם אמה ואני לא רוצה שתהרסי לי את זה. אני לא רוצה שתתקרבי לבועה החמימה שבניתי לי. אין לך את הזכות להתעניין יותר בחיי אחרי שזרקת אותי מהבית בשביל כסף, ואת עוד אומרת לעצמך שעשית את זה בשבילי. כול עוד לא תהיי כנה עם עצמך ואיתי אני לא רוצה להיות חלק מהשקר הענק שנקרא חייך. אני שונאת אותך, ולא שנאה שעושה לי רע אלא שנאה של- אני לא מתקרבת לדברים מרעילים. אני לא רוצה שתהיי אימא שלי, אני לא רוצה שדמי יהיה זהה לדמך, אני שונאת אותך כ"כ. אני שונאת אותך. אני שונאת אותך והלוואי ולא היית אמי. את שטן בתחפושת אישה. עכשיו את רוצה לדבר.. וזה מצחיק כי בדיוק עכשיו למדתי לשתוק. 

יש לי יותר מדי מחשבות ופחות מעשים. אני מרגישה שמאותה נקודת זמן שסיימתי את התיכון לא עשיתי כלום. ואני לא אומרת את זה כי אני באמת רוצה לעשות דברים- כי דוגרי החרדה החברתית עדיין שולטת בי אבל.. לא יודעת.. במבט לאחור זה פשוט מדכא.

קיבלתי גורה חדשה, קוראים לה אמה והיא בת 3 חודשים והיא מחרפנת לי את השכל. בשיא הרצינות. לא ידעתי שגורים זה כ"כ הרבה עבודה. אני חשבתי שאני רק יעשה כיף איתה והיא תעזור לי עם החרדה החברתית אבל מסתבר שאני עוזרת לה יותר משהיא עוזרת לי וכן אני מבינה שגורים הם כמו תינוקות אבל פאק, לנקות פיפי 5 פעמים ביום מחרפן ומגעיל גם יחד. היא לא נותנת לי טיפה מנוחה. אני מרגישה כמו אותן אימהות עצבניות שבמילון שלהן נמצא רק המילה "לאאאא!". אני לא מתגייסת בינואר בסוף, הלכתי לקב"ן + פסיכיאטר שמצא שאני ממש לא מתאימה למסגרת הצבאית. הוא ביטל לי את הגיוס וזימן אותי לוועדה בחודש אפריל על מנת לדון בכשירות שלי. בהתחלה לקחתי את זה קשה אבל אולי התנדבות זה באמת הרבה יותר מתאים לי. הרי תמיד הדחקתי שאני באמת הולכת להתגייס מתוך פחד עצום שאני הולכת לסבול שם. ובנוגע לרישיון נהיגה.. אוחח.. אני שונאת את המורה שלי! אתם מכירים את האנשים המתגוננים האלו שכול מה שתגידו להם לא משנה שאמרתם את זה בעדינות ובטוב יקחו את זה קשה ויתחילו להתגונן ולתרץ ולענות לשאלות בשאלות? לא עברתי טסט ראשון אבל נקווה שהשני ילך לי.

אני מתגייסת בינואר וזה דיי מפחיד לחשוב על זה . להתגייס זאת אומרת לחזור למערכת שאתה פשוט בורג קטן ממנה. בבית הספר היית גיליון ציונים ובצבא תהיה מספר. אני מניחה שכך הם מחזירים אותנו לקרקע- אומרים לנו לחכות בסבלנות עם כול החלומות הגדולים על קריירה- הם אומרים לנו שאנחנו עדיין צעירים, קטנים מדי בשביל להיות השולטים בחיינו. אבל מי מתחייב שבמערכת הזאת- הצבאית אני אהיה בורג שמוברג היטב, זאת אומרת, מי אומר שאני אתאים לאותה מערכת, אולי אני קטנה או גדולה מדי, אולי החלקים פשוט לא יסתדרו. הפחד הזה לא בא מעצמו, הפחד הזה הוא תוצאה של סבל מתמשך בתיכון. שנאתי את התלמידים, שנאתי את המורים ובמיוחד שנאתי את העובדה שסיימתי את התיכון ושכחתי את הכול אחר כך. אני לא רוצה להיות ציון, אני לא רוצה להיות מספר. אני רוצה להגשים את עצמי- להיות במאית, תסריטאית, לספר על החיים דרך הקולנוע - - אבל הצבא לא חשב שאני מתאימה מספיק אז עכשיו אני צריכה להיות תצפיתנית ולבהות מול מסך ולהגיד שכן, זה אחלה לתרום למדינה. זה אחלה להתבזבז שם שנתיים. אבל אולי זה הצורת חשיבה שלי, אולי אני רואה הכול עקום ואולי הם באמת אומרים לנו, "רגע, תחכו עם החלומות הגדולים- קודם אתם צריכים להתבגר", ואולי הצבא יעשה לי טוב יותר מאשר אני חושבת.