Big Bang

אני לא רוצה לחיות אצלך יותר, אתה הורג אותי אט אט. אתה כמו ילד קטן שדואג שמה דגיו לא אוכלים, אתה תיתן עוד מנה ועוד מנה ועוד מנה עד שהם לא יהיו יותר. רק הגופות חסרות החיים שלהם יצופו למעלה. אני לא רוצה את הדאגה הזאת שלך שהופכת להתקף פאניקה, שהופך להתקף כעס מעליב. אני מתחילה להרגיש כמו אישה מוכה, כמו אישה, אישה שלך אפילו שאני לא. בהתחלה פיתית אותי לעבור- אמרת שיהיה לי טוב, אמרת שתדאג לי וכמו ילדה פתית קטנה הלכתי אחרייך ב-שביל הלחם עד בית הממתקים רק שלבסוף נבהלתי לגלות בדיוק כמו עם אימא שהזהב שאתה מחזיק בידייך הוא רק אבנים צבועות. רק אבנים שגרמת להאמין ששוות יותר. אתה חוזר ואומר שאתה מבין אותי אך כול פעם אני נדהמת לגלות שבעצם אף אחד לא מבין אותי והעולם אכזר ואנוכי, אתה קודם כול צריך לחשוב על עצמך, גם אם זה ידפוק אחרים כי אם לא תחשוב על עצמך מי יחשוב? אתה תחשוב אבא? לא. אתה לא. אתה לא יכול. אני לא רוצה לחיות אצלך יותר, אני לא רוצה הורים. הורים זה עוול. הורים זה פשוט אנשים רגילים עם בעיות כמו כולם שמתחזים לגיבורי על בשביל שלא יצטרכו להגיד לך שאתה לבדך. בשביל שלא יצטרכו להגיד שגם הם בדיוק כמו השאר – יאכזבו ויפגעו בך- ולפעמים גם מהם תצטרך לברוח בשביל להגדיר את עצמך מחדש. אני לא רוצה לחיות אצלך יותר, כך אולי לא תצטרך להגיד שאני מצערת אותך, כך אולי לא תצטרך לעשות את המניפולציה העצובה הזאת בשביל שאהיה המודל שאתה רוצה. אני לא המודל שאתה רוצה, לעולם לא יהיה. אני היא אני. אתה לא יכול לשלוט בי, אף אחד לא. אני אדם חופשי, עם דעה חופשית, עם גישה משל עצמי לגבי החיים. אני לא רוצה ללמוד מהטעויות שלך, אני רוצה לעשות טעויות משל עצמי. אני רוצה להיות עצמי. אני לא רוצה לחיות אצלך יותר, אתה הוא שמדכא אותי. גורם לי להיות אדם בודד כמוך, אדם שמאמין במשהו לא קיים כי אינו מאמין בעצמו. כן, אם תתפלל עוד קצת אולי הוא יישמע. אולי הוא ישמע וישנה אותי, אולי פעם הבאה אלמד. אולי פעם הבאה אתנהג באופן שלא יצער אותך ואבשל לשבת, ואנקה את הבית, ואכין לחם ואקרא לעצמי רחל. אהיה ילדה טובה אבא, אהיה ילדה ממושמעת כך שלא תצטרך להתפרק. כך שלא תצטרך לכעוס ולקרוא לי חראית. אני לא רוצה לחיות אצלך יותר, אתה הורג אותי אט אט ויש לי בשביל מה לחיות. אה, ואתה לא מכיר אותי. אני אפילו לא מכירה את עצמי, לאט אני לומדת. 

אימא לא הרבתה להסתכל לי בעיניים וכשעשתה זאת תמיד הרגשתי מכוערת יותר, כאילו ההשתקפות שלי בעיניה צרבה בעורי והפכה אותי בשנייה לפגומה.

הפעם האחרונה שמבטה של אמי חרך בעורי היה לפני שנתיים כאשר החליטה שנמאס לה מתרבות השקר- מכול המותגים, מהבית הגדול בשכונה הנכונה, נמאס לה מהמכוניות והאוויר המזוהם- היא עזבה את הבית בשביל איזה צלם טבע בן 50 עם טוסטוס. בפעם האחרונה לפני שהקשר התנתק היא רכבה עם הטוסטוס שלו לעבר הבית וביקשה סליחה על כך שלא תוכל להיכנס. היא אמרה שרק מלראות את כול המכשירים היא מקבלת חלחלה. עמדנו שם בשער, בחוץ, היה חם נורא ולמרות שהאוויר היה דביק היינו כ"כ מרוחקות וקרות. כול אחת עם השדים של עצמה. היא עזבה אחרי רבע שעה, מלמלה סליחה ושהיא חייבת לעזור לבעלה החדש בבית- "הוא יארח אנשים חשובים מהמגזין", עיניה נצצו כשדיברה עליו. וכך הלכה לה, אמי. אני רוצה להאמין שהיא ניתקה את הקשר כי כאב לה מדי לראות את פניי, אני רוצה להאמין שבלילה היא מוצאת את עצמה דואגת שהכול בסדר איתי – אבל אני כבר לא מאמינה לכלום מלבד לכיעור של עצמי, מלבד ההשתקפות הצורבת על העור ועל השקט המביך בין אם לבת שבהתחלה היו כאחד ואז התרחקו אלפי קילומטרים.  

כולם ישבו להם כך, בשורה אחת גדולה מאחוריי, צוחקים- מחליפים מבטים בעודי, בעודי יושבת שורה לפניהם אך תמיד מרגישה דחוקה אחורנית, כאילו הם אינם רוצים שאחסום או אצטרף לחגיגה. לא ידעתי מה להגיד או איך להתנהג במצב כזה אז שתקתי ושתיקתי יחד איתי הרגישה זרה. לפני הכניסה לאולם ישבתי על כורסא וספרתי את הדקות עד שלא אצטרך להיות שם יותר, לשחק אותה "מעניינת" עם האייפון ביד- אף אחד לא ידע ולאף אחד לא היה אכפת שמה שעשיתי באותו מכשיר היה לקרוא לעזרה; ספרתי את הדקות עד שנצטרך להיכנס לאולם והחושך שיסתיר את הבושה והבדידות שעצורה בי, שנראתה על פניי, אופיי ותחושותיי. ושוב ריחמתי על עצמי ונזכרתי בכול אותם הפעמים הללו שמצאתי את עצמי במצב הזה – כ"כ רוצה להשתלב אך כ"כ זרה לאותם אנשים שכול מה שחפצתי זה לצחוק איתם בכנות מבדיחה או שניים. "את לא חלק מהם", אני אומרת לעצמי, "את יודעת מה? הם כולם צבועים! את לא צריכה אותם בכלל!", אבל אני צריכה, גם אם צבועים הם וגם אם לא. אני צריכה אותם. אני עובדת איתם. כולם ישבו להם כך בשורה אחת גדולה ומלאה באנשים שחווים את ה- ביחד ואני בשורה אחת משלי, כאילו נתנו לי אותה מתנה אך האמת היא שלקחתי לבד- ישבתי שם והתפללתי שההפסקה לא תגיע והאורות ידלקו וכולם יראו ילדה יושבת בשורה אחת במיוחד בשבילה כי אף אחד לא רצה לשבת שם ביחד איתה. בסוף כמו תמיד האורות נדלקו אחרי 45 דקות מהסרט והפחד שלי הוציא אותי טיפשה- נדלקו האורות אך אף אחד לא ראה ילדה יושבת לבדה, אף אחד לא טרח להסתכל למטה.