טוב אז אני יודעת שלא כתבתי כבר כמה חודשיים ואני מתנצלת על כך. בית הספר דרש ממני המון השקעה גם אחרי שעות הלימוד ולא היה לי זמן להכנס ולכתוב מילה או שתיים.

עברו עליי המון דברים ואני אפילו לא זוכרת את הרוב. טוב נו, בגילי הזיכרון כבר לא כל כך עובד.

אני אתחיל בדבר המרכזי והגדול ששינה אותי לגמרי. אני לומדת במגמת הקולנוע בבית הספר שלי וכל שנה אנחנו מצלמים סרטים קצרים ועורכים אותה. השנה מכיוון שזו היא שנתנו האחרונה הפרויקט שקיבלנו היה להפיק סרט בעורך של כחמש עשרה דקות עם בערך עשרים סצנות (כל סצנה זה לוקיישן). בין השנים שהייתי במגמה למדתי שעריכה בימוי וצילום הם לא תפקידים שמתאימים לי, אז כמובן נשאר רק הפקה. כאשר אמרו לנו אילו תסריטים התקבלו כמובן שהלכתי לצוות של ר' (שלא ידעו על מי אני מדברת) בגלל שבתקופה ההיא הייתי מאוהבת בו לגמרי. ככל שהחודשיים עברו ככה ההפקה נעשתה קשה יותר ויותר; נאלצתי לטלפן לחברות גדולות ולדבר עם המנהלים של החברה, דבר שהיה אתגר גדול עבורי בגלל ביישנותי הרבה. לבסוף הגיעו השבועיים שכולנו חיכינו להם, השבועיים בהם אנחנו לא הולכים לבית הספר ורק מצלמים. השבועיים האלו היו מצד אחד כיפיים מאוד, לא הלכתי לבית הספר, אך מצד שני אלו היו השבועיים הכי קשיים שהיו לי בחיים. נאלצתי לקום כל יום בשש בבוקר ולדאוג שהכל מתפקד כראוי במשך עשר שעות כל יום. נאלצתי להתעסק בעיינים כספיים שלא כל כך התעסקתי בהם בעבר ולקבל פקודות מהצלם כמו "תזיזי את הכרית", "תמצאי את הגאפר" וכו'. לאחר שהשבועיים המייגעים האלו הסתיימו לבסוף חזרנו לבית הספר. החזרה הייתה קשה יותר ממה שציפיתי. בימים הראשונים בקושי הצלחתי לקום בבוקר. את שיעורי הבית שלי היה לי קשה לעשות בגלל העייפות הגדולה שהשתלטה עליי והמורות הכועסות. לא הצלחתי לעמוד בקצב ולאט לאט שקעתי בדיכאון. מכיוון שנשארו לנו עוד דברים לצלם תמיד הייתי צריכה לדאוג לדבר עם אנשים ולתאם עם הצוות. ניסיתי להחזיר לעצמי את האנרגיות אבל נישברתי שוב ושוב מחדש וביחוד לפני הצילומי השלמות. שום דבר לא עזר, אפילו אמא שלי לקחה אותי ליום כיף במקום בית ספר וקנתה לי מלא בגדים חדשים. כל היום הזה רק חשבתי על הצילומים וכמה אני רוצה שהם יגמרו.

אני כבר לא אותה ילדה שהייתי לפני. אומרים לי שאני מגזימה אבל אני כבר לא שמחה יותר, אין לי יותר אנרגיות לכלום, גם אם זה ללכת לסופר פארם או למכולת. אני באמת לא רואה את עצמי יוצאת מהמצב רוח הזה בזמן הקרוב.

בנוסף לכל מה שכתבתי קודם יש עוד משהו רציני שקרה לי. בפוסט הקודם סיפרתי על בת דודה שלי, היא בת 30 והיא אנורקסית כבר מגיל 12. היא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ואנחנו מאוד קשורות.

ביום רביעי בצהריים בת דודה שלי עזבה את המחלקה הפסיכאטרית ונסעה לתל אביב לסבתא שלי. מכיוון שלפני שלושה שבועות היא חתמה שהיא נישארת ולא הוכרחה להשאר על ידי צוו שופט, היציאה שלה מהמחלקה הייתה דבר מותר. היא ישנה אצל סבתא שלי ואפילו אכלנו ביחד ארוחת ערב (היא אכלה סלט). בן דוד שלי, שגר בתאילנד ובא לביקור בארץ לשבוע, אכל איתנו גם ארוחת ערב. ביום חמישי הוא שיכנע את בת דודה שלי ללכת איתו לראות את המחלקה הפסיכאטרית שוב ולשקול את דעתה. כמובן שהיא לא התכוונה לחזור לשם. אבא שלי הזהיר אותה ואמר לה שתיזהר כי אם היא תסע לשם היא לא תחזור, היא לא הקשיבה לו ונסעה. כמובן שאבא שלי, כמו תמיד צדק והיא הוכרחה להישאר שם.

אז כן, אלו החיים שלי