אני רוצה לשתף אותכם במשהו. נושא רגיש מאוד במשפחה שלי. משהו שלא צוחקים עליו ולא מדברים עליו הרבה. נעמה, בת דודה שלי, כבר חמש עשרה שנה נלחמת באנורקסיה. מגיל שתיים עשרה. היא עברה שלושה אישפוזים. הרוב לא עזרו במיוחד וברגע ששחררו אותה היא חזרה לא לאכול ולהקיא. לא מזמן היא אושפזה בפעם הרביעית אבל בגלל שעשתה המון בעיות בתל השומר העבירו אותה למחלקה הפסיכאטרית בבית החולים הדסה בירושלים.

היא באה ממשפחה לא קלה. ההורים שלה לא תומכים בה. הם רוצים שהיא תגור איתם בבאר שבע אבל היא רוצה לגור בתל אביב. בהתחלה היא הצליחה ועבד לה אבל לאט לאט היא התדרדרה והיו צריכים להכניס אותה לאישפוז. אבא שלי וסבתא שלי אימצו אותה ריגשית. הם דואגים לה. מביאים לה כסף. בגדים. מבקרים אותה ומדברים איתה כל הזמן ובשלב מסויים אבא שלי נהפך לאפוטרופוס הזמני שלה. עכשיו אבא שלה חזר להיות האפוטרופוס שלה. ההורים שלה הבטיחו לה שכאשר היא תגיע ל46 קילו הם ישחררו אותה מ"בית הכלא" שהיא בו אבל הם משקרים לה. וכולם יודעים שהם משקרים לה. חוץ ממנה. אם היא הייתה יודעת שהם משקרים לה היא הייתה מפסיקה לאכול או יותר גרוע מתאבדת. אבל בינתיים היא ממש מתאמצת. עולה קילו בשבוע ומעסיקה את עצמה בציור. יש לה כישרון מדהים.

אני מאוד קשורה אליה. היא כמו האחות שלא הייתה לי. אני רוצה לעזור לה. מנסה לבוא לביקורים כמה שיותר. אבא אומר שהיא שמחה אחרי שאני באה. אתמול היינו אצלה בביקור. ניסיתי ללמד אותה איך משתמשים באינסטגרם. לפחות שמישהו יראה את הציורים שלה. היא לא ממש הבינה אז החלטנו שאני אנהל לה את האינסטגרם.

לידנו ישבה אישה עם בעלה ובנה. האישה ניראתה כבסביבות גיל החמישים. מסתובבת עם אינפוזיה. נעמה אמרה שהאישה בת שלושים ושלוש. לא רחוק מהגיל שלה.

בזמן האחרון דיברנו על האנורקסיה הרבה במדעים. חברה שלי היא היחידה בערך שיודעת שבת דודה שלי אנורקסית וכל שיעור היא שם כדי לתמוך בי. אני מנסה לא לבכות בשיעור אבל זה קשה. ביחוד כאשר איזה ילדה מטומטמת מהכיתה שלי מתגאה בזה שדודה שלה הייתה אנורקסית. ובא לי פשוט לקום ולצעוק עליה שזה לא משהו להיות גאים בו. 

אני משתפת אותכם כי קשה לי. וכבר הרבה זמן אני רוצה להוציא הכל החוצה. ולבכות. פשוט לבכות.