לפעמים אני מדמיינת איזה מדהים יכול להיות אם חיי היו כמו סרט, אם הכל היה מתחיל בשחור, ומסתיים בלבן.
והיו לי חברים מדהימים, שומרי סוד, כאלה שעברו איתי את כל ההרפתקאות בהן נלחמנו נגד הרשע.
ואת האחד שאיתו הייתי בורחת לאן שרק נרצה, יכולים להישאר שנים חבוקים מבלי להיפרד.
ולפעמים בערבי שבת היינו מעלים זכרונות, היינו נזכרים בפעם ההיא שניצלנו מהדרקון, ובפעם שחצינו את הים לכל אורכו, נלחמים בתמנוני ענק.
ותמיד הסוף יהיה 'והם חיו יחד באושר ועושר עד עצם היו הזה', כמו בכל סיפורי האגדות, בהן הגיבורים לרוב נמצאים על הגבול בין החיים למוות, ובכל זאת יוצאיםללא פגע, ואף רק מרוויחים. לחשוב שאנחנו אלה שהבסנו את הגרוע מכל, ועכשיו אנחנו חיים בעולם שקט ורגוע, מלא בצחוקם של ילדים, וציוצן של ציפורים.
ואולי יום אחד זה יקרה, אני חושבת מדי פעם, לא... זה לא... ואפילו מרשה לדמעת אכזבה לבצבץ מבין עייני.
אני מאחלת לכם שתחיו באושר ועושר, עד עצם היו הזה