גיאוגרפיה?! באמת? זה מה שבחרת לעשות עם החיים שלך? היו לך כ"כ
הרבה הבטחות, בשביל מה עבדת כ"כ קשה?
אף פעם לא
ידעתי להחליט. אני לא אדם מאמין אבל תמיד האמנתי שהאינטואיציה היא שמובילה. הרי שום דבר נורא
כ"כ לא יכול לקרות. הכל לטובה, לא? כל
דרך היא דרך נכונה, כי היא הדרך שבה החיים שלי מובילים. דברים יסתדרו כי הם פשוט מוכרחים.
ואז היה
את את היום ההוא בגרנד קניון. אתה ואני מצוידים בכובעים ומים, יורדים למטה. בכל
צעד הרגשתי את הראש שלי מתנקה, הופך ממש ללבן. המחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא
הידיעה שאצטרך לעלות אחר כך את הכל בחזרה, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולרדת,
להרגיש כל וריד ווריד ברגל ואת הברכיים מתקפלות, מידי פעם להרים את הראש ולנסות
לתפוס את העוצמה של המקום הזה שאני כלום בתוכו. בסוף העלייה הייתה קשה, אבל כל כך
מספקת. באיזשהו שלב עם הקושי הגדול הגוף הפסיק להרגיש ופשוט התרגל לכאב, התרגל
לדופק, לקושי. בכל פעם כשחשבתי שהגענו כבר לפסגה התבדתי, אבל זה היה בסדר, כי
נשמתי, ואסור להפסיק.
ואז,
כשסוף סוף הגענו לפסגה הגיעה השקיעה. השקיעה בגרנד קניון היא משהו אחר, כולם
אומרים, הזדמנות של פעם בחיים. עמדתי שם
מאחורייך ופרצתי בבכי, אולי הבכי הכי כנה בחיי. ידעתי מה אני צריכה לעשות. סוף
סוף הבנתי. והתכוונתי להחלטה הזאת ברצינות. כשחוזרים לארץ אני אספר לך הכל. אני
אגיד לך שאני מאוהבת בך בצורה אכזרית, חסרת תקנה. שאף אחד לא הזיז לי מילימטר כמו
שאתה מזיז לי, בכל מילה, תנועה, הבעת פנים שלך. שכשהייתי בארץ וחיכיתי לך הרגשתי שהחיים שלי בהולד, שזה בסדר לא באמת לחיות ולא לתפקד כי כל עוד אתה לא לידי
אני גם ככה לא באמת נושמת, וזה לא נכלל בחיים שלי. שגדלתי אל תוך האהבה אלייך ולא באמת הייתה לי ברירה, אתה תמיד תיהיה חלק מההגדרה שלי, מהזהות, מהמהות עצמה. רציתי לספר לך הכל ולהגיד שהקשר
הזה מזיק לי, שאני חייבת להתנתק. שאני אוהבת כל נדבך אפל באישיות המפגרת והדפוקה שלך אבל
חייבת להפנות את הגב בעצמי, אחרת אני אמצא את עצמי בגיל 40 עדיין שבויה בכשפים
הנוראיים שלך, וגם אם אהיה עם מישהו אחר הוא יהיה רק ברקע, ואתה תיהיה הדמות הראשית,
לנצח. הדמעות לא הפסיקו לזרום אל מול הנוף היפה בעולם עד שרעדתי מבכי וידעתי שזו החלטה שאני מוכרחה לקבל. שבוע אחרי שחוזרים לארץ אני
אקח אותך לשיחה ואסגור את הנושא הזה. לא ניסיתי להסתיר את הבכי, כי בכלל לא
הפנת אליי מבט. חיפשת נקודה טובה לעמוד בה ולהסתכל על השקיעה, קראת לזה
"נקודה רומנטית שנוכל להתנשק בה בפעם הראשונה", כי זה אמור להיות משעשע.
ידעתי ששום נשיקה לא הולכת להתרחש ושהגוף שלי כל כך עייף מהעלייה התמידית הזאת ללא
הגעה לפסגה בקשר איתך. הגוף התנוון, הוא רק חושב שלא כואב לו, הוא במצוקה. שנים על
גביי שנים של הבן אדם- אל הזה שהיה החבר הכי טוב שלי הפכו אותי לאדם שרק מחכה, לא
חווה, לא באמת נושם, לא באמת בקו הבריאות. כולם מושווים אלייך ואף אחד לא מתקרב, נותרתי מחכה לפסגה שלא תגיע לעולם. השקיעה
אומנם ירדה, והדופק חזר לעצמו, אבל הדמעות נשארו שם, בלי צופה, בלי מטרה. חזרנו
לארץ וכל ההבנה נשטפה ממני. אולי בכל זאת המעבר לבאר שבע יפקח, ישנה אותי, ישכיח
ממני את הכישופים שלו- זה מה שסיפרתי לעצמי.
אני לא
יודעת לפרוש. לא יכולה. אחד הרגעים הקריטיים בחיי היה יום טקס הסיום של בה"ד
1. בלילה שלפני כתבתי לאמא שלי מכתב ארוך נורא על כל הסיבות למה אני לא אמורה
להיות קצינה. אני לא יציבה נפשית, אני רגישה, אני מתוסבכת. המערכת הזאת אכזרית
ושחורה ואני מעולם לא הייתי הטיפוס המסתדר. קיוויתי בכל ליבי שהיא תיתן לי אישור-
"תפרשי, זה בסדר, ניסית. את לא צריכה להמשיך להעמיד פנים שאת משהו שאת
לא". עליתי למגרש המסדרים, כולן התרגשו והתאפרו ורק רציתי לחכות לראות מה אמא
תגיד כשאתן לה את המכתב. יומיים אחר כך שאלתי אותה לגביו והיא אמרה שהיא קראה.
שאלתי אותה מה חשבת? היא אמרה שאלה היו מחשבות של ילדה מבולבלת שלא ידעה מה לעשות.
אף פעם לא ראיתי את המכתב הזה שוב ולא דיברנו עליו מעולם. נקודת הירייה של השנתיים
הגרועות בחיי, וכמובן שזו לא אשמתה של אמא. זו אשמתי, שאני לא יכולה לתפוס את עצמי
בידיים ולהגיד "שני, אולי זה לא בשבילך, אפשר גם לפרוש." אין בי את
היכולת הזאת, ומעולם לא הייתה. אמא לא יכולה לבצע החלטה ברורה לגביי מה לעשות עם
אחי. אבא לא באמת השלים עם זה שהוא בדכאון. הוא גם לא השלים עם זה שהוא הביא
ילדים לעולם ויש לכך משמעויות שהן גם לא משמחות. המשפחה, בשלמותה, לא השלימה עם זה
שאנחנו חווים טרגדיה כבר שנים שיש צורך להתמודד איתה.
הכל
באוויר, הכל ייסתדר .
איך אפשר להיות שלמה עם ההבנה שאולי יש משהו שהוא לא בשבילי אם נקודת המוצא
היא שאני עובדת פה על כולם ואף מסגרת היא לא באמת בשבילי? אם נתחיל לדבר בשפה הזו
אז אני בכלל לא אמורה לצאת מהמיטה ולהעמיד פנים שאני אדם מתפקד. עשיתי בגרות, 12
שנות לימוד, שירות מלא ואפילו קבע ועכשיו אני בתואר ראשון וגרה עם שותפות. לא
קלטתם שהכל תרמית?
