זה מצחיק איך פתאום לא נותר לי אל מי לדבר. תמיד הייתי כותבת אל מישהו;
ועכשיו זה רק אני ולעצמי כבר מזמן אין לי מילים
העולם הזה משוגע. והוא משוגע ופתאום אני מבינה את הגעגוע לשגעון
את הצורך בו
העולם פחות כאב כשלא הייתי חלק ממנו
כשלא הייתי בו והוא לא בי
ועכשיו הכל בוער
לאן כל השנים הלא קיימות שיושבות לי על הכתפיים ילכו בסוף
מה את עושה כשאת בת ארבעים בגיל עשרים
איך מנקים את כל זה ממך
פעם היינו כורעים ממשקל האהבה
היום אני רק נופלת על הברכיים
(אבל אותו חלק של פעם גם מתעקש לקום
ואולי יש איזון)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
