לפני כמה ימים הייתה הרצאה פלגתית (כן,חיל הים זה פלגה ולא פלוגה. אל תשאלו...) והנושא היה יום הזיכון לחללי צה"ל.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי על מדים בכותל. לפני שהגעתי חשבתי שזה ירגש אותי כמו "טיול" אזרחי בכותל, אבל ברגע שירדנו מהאוטובוס ונכנסו לרחבה על מדים, המבטים של כולם עשו את שלהם. והפעם השנייה על מדים של חיל הים. שזה היה עוד יותר מרגש.
וכך היה גם בזמן ההרצאה על יום הזיכרון. הצביטה בלב גדלה, הפצע היה פתוח יותר והעיניים נצצו מדמעות שלא זלגו- כי אתה חייל. המילים בקושי יצאו. ולא בגלל שלא היה לנו מה להגיד, היה לנו הרבה מה להגיד. הפעם, לא פתחנו את הפה כי הלב שלנו נפתח במקום- התמונות שעלו לכל אחד בראש- מאותה בחורה מהבסיס שהתאבדה ועד חיילי הבופור.
מה שאני מנסה בעצם לומר זה-הנושא קרוב יותר אלייך- ברגע שאתה בנישה שלו.
כך היה כשהייתי תיכוניסטית, יום הזיכרון לחללי צה"ל היה משמעותי-אבל פחות. היה יותר משמעותי מה עושים בערב יום העצמאות.
היה משמעותי יותר כמה עולה כרטיס לרוק העצמאות דרך "לאומי".
ועכשיו, שאני כבר בנישה, חשוב לי יותר להבין למה ילד בן 17 צריך להיות חלל צה"ל. למה ילד בן 18 צריך להיות קורבן פעולת טרור.
ואז אני נכנסת למעגל של למה אנחנו לא יכולים להבין למה. כי, למה?
יום השואה.
כל אחד יכול להעלות תמונות שהוא צילם מהמסע לפולין, להעלות תמונה שלו עם דגל המדינה בלב המקום בו הושמדו מליונים. לערוך תמונה ולצלם מזווית כזו שתתפוס את הפרח האדום בלב השממה, את הדגל הכחול בשמים השחורים ועוד דוגמאות ספרותיות כאלה ואחרות. אבל אף אחד לא יכול באמת להבין. לא משנה כמה ננסה.
והכאב הגדול עוד יותר הוא שאנחנו גם לא נבין.
בניגוד ליום הזיכרון לחללי צה"ל- יום השואה כבר לא הולך איתנו יד ביד. אנחנו הולכים שנה קדימה ויום השואה נשאר בשנה ההיא-הקודמת.
אנחנו מתבגרים ויוצרים דורות חדשים, שיתגייסו לצה"ל וטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל יצבוט להם בלב דרך חבר, ידיד, קרוב כלשהו, אבל יום השואה כבר לא יהיה קרוב אליהם. הוא יתרחק או יהיה משהו שאמא תספר על סבתא שלה.
עצוב לומר זאת אך זאת המציאות. הזמן מרפא אך גם מעלים ומשכיח. וקל לנו לשכוח משהו שמכאיב לנו במיוחד שהוא כבר לא הולך איתנו יד ביד.
עבור אותם ניצולי שואה, יום השואה הוא כל יום.
יום השואה הוא כל שעה,דקה,שניה,נשימה. ולפעמים גם נשימה שרוצים שתיגמר.
המדינה שלנו... ובכן, לא ניתן לומר שהיא לא מחבקת- אצלנו יש את פרוייקט פרח לניצול, עדים במדים, הרצאות, חדרי מסורת.
אבל הפוליטיקה- היא שלא מכבדת. ואני אסביר זאת בדוגמא-
כשמקצצים בתקציב עושים זאת בחשיבה יבשה מאוד- חיילים- יש להם אוטובוס להגיע איתו לבסיס ביום ראשון, שלא יסעו ברכבת.
ניצולי שואה- יש להם עוד כלום שנים לחיות. אפשר להוריד בתקציב.
אני כבר מתחילה להיתקל בקושי בכתיבת הפוסט הזה.
אני מוצאת את עצמי שוקלת כל מילה וחושבת על התגובות הזועמות שלכם על איך אני כזאת אדישה.
אני לא.
משהו רקוב במערכת שלנו ובחשיבה שלנו. משהו בפוליטיקה שלנו לא פוליטיקלי קורקט.
משהו רקוב, אבל עבור הממשל שלנו הרקיבות היא כמו צבע שיער- היא כבר לא בשורשים- ועם הזמן, היא יוצאת מהמערכת.
דוהה.
נעלמת.
נתונה לחסדי המספריים שייחליטו אם לקצץ אותה מעט או לקצץ את כולה-כי היא משפיעה על מערכת שלמה.
כל אחד יכול לפתוח את המחשב שלו, להתחיל להקליד על כמה הוא שונא את המדינה המסריחה הזאת ואת השלטון הזה שלא שונה מעריצות.
כמה הוא חושב שהשכן שלו יהיה ראש ממשלה טוב יותר וכמה הוא חושב שאנחנו לא נותנים את הכבוד לניצולי שואה.
אני לא מאמינה שילד בן 16 שעומד בצפירה וצוחק יכול לכבד אנשים אחרים. כי הוא לא מכבד את עצמו.
אני לא מאמינה שהנוער של היום ברובו הגדול יכול לכבד את המורשת שלו, כי אם לומר משהו על עצמי שלמדתי בשנה האחרונה- התבגרתי. ואם הייתה אפשרות הייתי חוזרת לטיולים השנתיים ולומדת יותר מהמדריך. הייתי חוזרת לשיעורים ומכבדת את המורות שלי. הייתי משקיעה יותר בבגרויות.
אם הייתה לי אפשרות לחזור אחרונה לדברים שזילזלתי בהם, הייתי עושה זאת- אבל זה נעשה בראייה אחורנית. לצערי.
אנחנו יכולים לומר בפורום כיתתי כמה אנחנו לא נותנים כבוד לאנשים שהמילה כבוד הייתה מחוץ ללקסיקון שלהם שנים רבות ולא טובות.
כל אחד יכול לספר לחברים שלו על מפגש עם סבא -הניצול שואה. לכתוב את זה יפה אחר כך בבלוג שלו, לערוך ולעשות "שמור" ולהופיע בממולצים.
השאלה העיקרית פה היא- מה הלאה?
כי אם לסכם את כל הפוסט המלא תסכול הזה, אז- השלטון מונע מהעם. ואם להזכירם מקרה שממחיש זאת- גלעד שליט.
העם הוא זה שמשנה שלטונות, מעצב החלטות. יקח מה שיקח- יתן מה שיתן. גאולה.
אם נתחיל לעשות- נצליח לשנות.
וכמה עצוב שזה נשמע- וכמה אירוני שזה יהיה- רבים רצו להפסיק את השואה אבל זה הצליח לאחר שכולם איחדו כוחות.
ועכשיו- אנחנו רוצים לשפר את התנאים שלהם- איפה אנחנו מאחדים כוחות, בשביל אלה שכוחותיהם כבר נגמרו.
אז, מה המטרה של הנושא הזה בעיניי?
לא לכתוב את התנאים, לא להביע פליאה עליהם. לא להגיד חרא מדינה, לא ללכת לקונסולה ולהוציא דרכון זר.
לא לראות סרטי יום השואה בלופים, לא לחיות את יום השואה ואז לשכוח.
כן לכתוב מה עושים הלאה. כן להביע פליאה על האדישות שלנו. כן להבין שהמדינה נבנתה על בסיס המשפט- האדישות הורגת. ולכן-לשנות אותה.
כן להבין שאם לא נכבד את עצמנו,את המורשת שלנו ואת מי שאנחנו- כעם, לא נצליח לכבד כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: