לפני שבועיים התחילו החזרות. עוד לפני יום השואה, עוד לפני שחשבנו איפה ממנגלים ועוד לפני שהוצאנו את המדים הבנים מהבוידעם.
אני מאמינה שאף אחד לא באמת רצה להיות שם. טוב, אולי שניים-שלושה. לא יותר מזה. כי למי יש כוח להתחיל חזרות בשמונה וחצי בבוקר עד שעות אחר"צ ולשכוח מיציאה מוקדמת הביתה?
אבל הזמן, עשה את שלו. בבית העלמין בחלקה הצבאית באשדוד, ישבנו חיילים וחיילות. ישבנו ודיברנו, הכרנו, יצרנו קשרים חדשים עם אנשים שלא הכרנו מהבסיס ושלא נראה יותר כי הם באזור אחר לגמרי מהבסיס. ישבנו וצחקנו במקום הכי מת.
באחד מהימים חברה שלי לקחה לי את היד ואמרה לי "בואי".
הלכנו לכיוון הקברים. "בן 18 וחצי..." הלב נפל.
באחד מהקברים הייתה תמונה של הנופל- תמונה בתוך המים, עם ציוד צלילה, שנורקל וכמה בועות ושיער מתפזר במים.
"חבל".
לחשוב על אחד מהבנים פה מאחורינו, שמתאמנים בצעידות ובהחטף שק שיהיה פה, במקום הזה.
שחזרנו לכיוון הרחבה עבר גבר עם חולצה קרועה, שני גברים אחרים תמכו בו ואנחנו עמדנו, בהלם.
הבנו למה אנחנו שם.
האוטובוס הגיע לבית העלמין, לחלקה הצבאית באשדוד.
"ואוו" הלב החסיר פעימה. כמות הרכבים שהייתה שם הייתה מטורפת.
הסתדרנו במקומות. הבנים החטיפו נשקים, הבנות לקחו את הזרים.
החזרנו אותם מתוחות ידיים ושיער, מביטות קדימה.
"שמאל-ימין-שמאל" צעקות הרס"ר נשמעו והדממה החלה לשרור בבית העמלין בין עשרות אלפי הנוכחים.
משפחות שכולות, בנים יתומים, חיילים שאיבדו אח-חבר ועוד.
העינים התמלאו ניצוץ והלב גאווה, במקום מלא המוות, בזמן שעמדתי שם עם מדים לבנים, מחזיקה זר לצד בנות נוספות אל מול משפחות שכולות לשמע "קדיש"
"ויאמר-אמן"
"אמן" אמרו כל הנוכחים.
"אמן" אמרתי אני.
אמת. ביקשתי.
אמן.
ירי הכבוד שכלל שלושה כדורים חיים היה אמור להבהיל.
אבל לא. יישרנו מבטינו אל עבר הקיר המלא זרים והלבנה הבולטת עלייה היה כתוב "יזכור".
נזכרתי בבופור.
אמת. ביקשתי.
אמן.
לפעמים נדמה שיש לנו רגעים כעם שאף אחד אחר לא יבין,לא משנה כמה ינסה.
וברגעים כאלה,המחשבה על לעזוב את הארץ דוקרת בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: