שנתיים.
זה הזמן שנתתי, או ליתר דיוק, נכפה עליי לתת, למערכת המשומנת אך עם זאת הנתקעת שנקראת צה"ל.
שנתיים מהחיים שלי, שבארה"ב הולכים לקולג'\מקבלים רכב מאבא\עובדים אצל ההורים ומתחילים לעשות הון, נתתי כדי לשבת בעמדות שמירה ארבע שעות פעמיים ביום כל הסופ"ש.
שנתיים שנתתי ונתתי וכאשר ביקשתי משהו אחד קיבלתי יד- דברי אלייה. וזה במקרה הטוב.
שנתיים לקח לי להבין שההורים צריכים להיכנס למערכת ולעורר אותה כי כנראה שאני לא אצליח.
עכשיו, שהשתחררתי אני מתחילה להבין שזה לא נגמר שם-בגזירה של החוגר. זה רק מתחיל שם.
אחרי שנתיים אני צריכה להיכנס למרתון עם עצמי. אני צריכה להתחיל לעבוד,ללמוד,לעשות פסיכומטרי שאני לא מאמינה בו, להרוויח כסף ולקנות רכב ולהתחיל לחיות כי "חמודה,זה עכשיו החיים האמיתיים"-משפט כל כך שנוא.
הבעיה היא, שאחרי שנתיים אני מקבלת בעיטה בתחת לאזרחות.
לא מקבלת כסף שיעזור לי לבסס את עצמי,
לא מקבלת מקומות עבודה-לך תחפש לבד ויום שלם תבזבז בקניון רק בשביל להשאיר פרטים.
שאתה נשאר בבית אתה עצלן ואיך יכול להיות שחודש אחרי שהשתחררת אתה עדיין לא עושה כלום?
איפה העזרה?
איפה התמיכה?
איפה צה"ל שנותן לחיילים שלו אחרי שהם נתנו לו? ואם הוא נותן זה רק למי שהיה כל כך קרבי ואבא שלו רמטכ"ל.
אפילו בשביל להיות נכה צה"ל צריך לעבור מליון ועדות.
מה עשיתם לחיילים שלכם.
לא יודעת כבר מה להגיד למי ששואל אותי גיוס או שרות לאומי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: