כולם חגגו, שמחו וצחקו. על הראש שלי היה זר פרחים קטן, שהתאים לי בדיוק. עד אותו הרגע, הייתי חלק מכולם, מאלה שחגגו. אבל אז הכתף שלי התחילה לכאוב בצורה מוזרה. היא כאילו עלתה באש, כאילו מישהו מצית אותה, ואז דוקר בה אלפי מחטים קטנים. הלכתי לשרותים, הרודתי את השרוול מעט, ואז נרתעתי לאחור. סימן מוזר, אדום כמו דם היה לי על הכתף. הוא בער יותר ממקודם, מה שגרם לי כמעט לצרוח. הוא היה נראה כמו גולגולת סדוקה, שמפיה נוטף דם. זה לא היה ברור במיוחד, אבל הכאב היה ברור, מאוד ברור. מישהו דפק על הדלת, זאת הייתה ג'יין. "את בסדר?" היא שאלה. עניתי שכן, כלומר שיקרתי שכן. התיישבתי על הרצפה, שפני שעונות על ברכי, וידיי צובטות את עצמי. זה תמיד עזר כשמשהו כאב לי, זה החליש את הכאב. אבל לא הפעם, הפעם הצביטה הייתה עוד נקודה שכאבה, ולא יותר. הפסקתי. ואז הכאב בהתעצם, ועוד אנשים דפקו על הדלת. הרמתי את השרוול ויצאתי, אמרתי שיש לי בחילה מכל הקצפת שהייתה על עוגת היום הולדת. הנרות עליה כובו, 14 נרות, ואחד לשנה הבאה. המשאלה שביקשתי היא להיות מאושרת, ואיך זה בא לידי ביטוי כרגע? אני לא יודעת.
"אליס, את מדממת." בריני נגעה בכתף שלי. "אוי לא... טוב,בואי איתי." היא סימנה לי לבוא, כשלא באתי היא אמרה, "בואי, אני אגרום לזה להפסיק לכאוב." וזה שכנע אותי. היא הייתה אחותי הגדולה, בשלוש שנים. היא תמיד הייתה שם בשבילי, כשהייתי צריכה אותה, ובעיקר כשלא.
"מה קרה?" שאלתי, מחניקה צרחה.
"הכתף שלך, יום הולדת ארבע עשרה... יש לך שם סימן של גלגולת?" איך היא יודעת? הנהנתי, אבל היא הנידה בראשה. "איך זה יכול להיות.. את לא.. רק אני.. טוב, בואי מהר יותר." ניסיתי ללכת יותר מהר, אבל עכשיו כבר הסתחררתי, הכאב היה חזק יותר והוא התחיל להתפשט אל כל גופי. 
"מה זה?" הצלחתי לומר. היא שתקה. כשהגענו למדרגות, לא יכולתי לעלות ובריני נאלצה לגרור אותי. הגענו למשרד של אמא בקומה השניה, והיא הניחה אותי על הספה השחורה שהייתה בצד.

"אליס! מה קרה?!" בריני הורידה מעט את השרוול הימני שלי. אמא נאנקה, היא ראתה את הכתף. "זה לא יכול להיות... אבל היא לא... הייתי צריכה לדעת, ולא לתת לה לארגן את המסיבה הזאת. טוב יש לך את הכדור פה?"
"ברור," בריני הוציאה מכיסה צנצנת תרופות קטנה ושחורה, ומתוכה כדור סגול. אמא לקחה אותו מידה.
"נסיכה שלי, הכל בסדר. תבלעי את הכדור הזה והכאב יעלם, אוקיי?" הכדור היה סגול מבחיל, אבל לא היה אכפת לי. לקחתי אותו מידה של אמא והכנסתי לפה, בולעת ונחנקת. הכאב נעלם לאחר כמה דקות, איתו גם הסחרחורת והחולשה.
"מה...מה זה היה?" סחרחורת חדשה הופיעה, זה היה מבלבל.
"זה היה... זה מסובך." היא הורידה את המעיל שלה ושמה אותו עלי. "טוב, לכי לחד רותחליפי בגדים. את תוכלי למהשיך את המסיבה, בסופה, נדבר." אמא עזרה לי ללכת לחדרי, ותוך כדי דיברה עם בריני.
"איך יכול להיות? היא לא הבת הבכורה..." בריני מלמלה.
"זה לא מדויק, כי גם את לא. אחיך לא היה שם כי לקבל את זה, אז את קיבלת. אבל גם את לא הבכורה, אולי זה פשוט עובר בכל בני המשפחה."
"לא יכול להיות, איך היא קיבלה את זה? היא תתחרפן." עכשיו כבר הגענו לחדר, והיא הוציאה מהארון שמלה אחרת ונתנה לי אותה.
"היא תאלץ לקבל את זה." אמרה אמא בהשלמה. היא ובריני יצאו החוצה, החלפתי לשמלה שלי, אבל הרגשתי כמו רובוט. הרגע קרה משהו מוזר, איך אני יכולה ללכת להמשיך להנות כמו כולם? איך אני יכולה לא לשאול שאלות? למה הן המשיכו לדבר לידי כאילו אני אוויר? למה אני קמה עכשיו, יורדת במדרגות וממשיכה לרקוד עם כולם?

ואז הבנתי, הכדור. הוא משתיק אותי, כאילו גורם לי לפעול נגד הפקודות של עצמי. כולם רקדו סביבי, וגם אני. ראיתי את בריני ואמא יושבות על כיסא אחת ליד השניה ומביטות בי, ממלמלות דברים. ג'יין כל הזמן רקדה לידי, כמו שומרת ראש. כשאמא שלי הוציאה עוד כיבוד, ובריני עזרה לה ג'יין לקחה אותי ואמרה, "אני יודעת מה קרה לך, ואת לא פועלת עכשיו לפי ההחלטות שלך. יהיה בסדר, תמשיכי לרקוד."
עכשיו גם ג'יין יודעת? איך? מי סיפר לה? למה היא לא מסבירה לי שום דבר? ואז ההתמונה התחברה לי,נזכרתי בשיחה של בריני ואמא, ג'יין כבר הייתה בת ארבע עשרה לפני כמה חודשים, והיא הבת הבכורה... היא גם קיבלה את זה כנראה. אבל גם דניל היא הבת הבכורה, היא גם הייתה בת ארבע עשרה, למה היא לא אומרת שום דבר. וגם ג'ורג', ורון, וסטפני... לכולם יש את הסימן הזה על הכתף?

החדר התחיל להסתחרר פתאום, הרגשתי שאני נופלת, אבל לא הרגשתי שאני נוגעת בקרקע. שמעתי את בריני ואמא ממלמלות דברים, מישהו נגע לי בכתף. ואז לא שמעתי יותר כלום, שמעתי שקט.

---