זה עבר כל כך מהר, 12 שנות לימוד.
עוד שבועיים [שגם הם לא בטוחים, ובכלל לא היו אמורים להיות] ואנחנו מסיימים תקופה שהיא יותר ממחצית חיינו.
לא נחזור עוד לבי"ס הזה, שבילינו בו כמעט מחצית מ12 שנותינו האחרונות.
לא נראה עוד את אותם האנשים שהיינו רגילים לראות מדי יום ביומו על בסיס יומי.
ובכלל, נצא לשמור על המדינה שלנו. עם אחריות במשקל של טונות מונחת על הכתפיים.
נהפוך להיות ילדים גדולים, בוגרים, מבוגרים. אנשים.
אין יותר עוד "לא בא לי" או "אין לי כוח". כי עכשיו כל מה שנעשה יהיה לעצמינו ולמענינו בלבד. ואם לא נעשה את זה, פשוט נקלע לעצמינו גול עצמי.
זה מפחיד ומרגש בו-זמנית.
מצד אחד אני כבר מתה לסיים, להתחיל לעבוד על בסיס יומי, ללמוד נהיגה ופסיכומטרי, וגם לשרת בצבא.
מצד שני, יהיה לי את כל החיים בשביל לעבוד יום יום וללמוד באוניברסיטה ולשרת בצבא ולנהוג ולהיות מבוגרת עם [אולי] משפחה ואחריות ענקית עליי. אני רוצה עוד קצת זמן להיות ילדה, בלי אחריות ובלי שום דבר. לעשות מה שבא סתם כי בא לי מבלי לחשוב על מה יקרה אחר כך.
מזל שאני מתגייסת מאוחר ויש לי כמעט שנה לכל זה :)
אני מקווה שהשנה הזו תסתיים על הצד הטוב ביותר, בינתיים אני אוגרת כוחות בשביל הפוש האחרון של הבחינות.
אוהבת את כוווווווולכם! 3>