לפעמים חלומות מתגשמים.... ולפעמים לא
לדמיין, זה ליצור עולם חדש שהוא לגמרי שלך |
| 8/2012
גיים אובר
ספרתי עד שלוש, לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי. בחנתי את סביבתי החדשה, זה
היה חדר קטן וצפוף מלא בקופסאות קרטון מסוגים שונים. אני שונאת את זה. אני
שונאת שזה קוראה לי. עצמתי עניים ודמיינתי את הבגדים, הבגדים שרציתי ללבוש
עכשיו, פתחתי את העניים והתחלתי לחפש בין הקופסאות. היו שם כל כך הרבה
קופסות שחשבתי שאני בחיים לא אמצא את חבילת הבגדים שזימנתי, אבל אחרי עשרה
קדות של חיפושים מצאתי אותה בסוף. התלבשתי והתקרבתי לדלת, נשמתי נשימה
עמוקה ופתחתי אותה.
יצאתי מחדר הקופסאות מביטה סביבי, זה נראה כמו בניין משרדים גדול. הקירות
היו עשויים זכוכית, התקרבתי לקיר זכוכית חיצוני, הייתי בערך בקומה 20.
בחנתי את המון האנשים המתרוצצים ממשרד למשרד, 'אני צריכה למצואה את הטלפון'
חשבתי וקשרתי את שיערי בגומייה על קודקוד ראשי. ידעתי שאני לא צריכה
לחשוש, כל האנשים האלה לא אמורים לראות אותי, הם לא אמיתיים.
התחלתי להתקדם בקומה מנסה לאתר את הטלפון עם המכשיר המאותת, "סליחה?" שמעתי
קול גברי מאחורי, קפאתי במקומי, ידעתי שהשאלה הייתה מופנית אליי. נתקפתי
פאניקה, הם לא אמורים לראות אותי, לקחתי נשימה עמוקה, העלתי חיוך על פני
והסתובבתי, "כן?" שאלתי מחביאה את המכשיר המאותת מאחורי גבי. עמד מולי בחור
בערך בגילי וחיוך נעים על פניו, "היכן השירותים כאן?" שאל מבויש קצת, "אני
לא יודעת." עניתי "תשאל את אחד העובדים פה."
"ניסיתי, אבל הם לא עונים לי." אמר מהוסס טיפה, הבטתי לצדדים בעצבנות "האמת
היא שהם לגמרי מתעלמים ממני" הודה אחרי דקה. הסתכלתי עליו בפליאה,
"מתעלמים?" אמרתי "הם מתנהגים כאילו אתה לא קיים, כאילו הם לא רואים אותך
בכלל, נכון?"
"אמ.. כ-כן, בדיוק. א-איך..?" גמגם, "אין זמן להסברים" אמרתי, תפסתי את ידו
והתחלתי למשוך אותו לעבר המעלית. "כמה זמן אתה כבר פה?" שאלתי כבדרך אגב,
"עכשיו כשאת שואלת את זה.. כבר דיי הרבה זמן."
"הבנתי" אמרתי ולחצתי על הכפתור של זימון המעלית, נשמע הצליל השקט שמודיע
שהמעלית הגיע ליעדה והדלתות החלו להפתח באיטיות, ראיתי הבזק של משקפיים
שחורים וחליפה שחורה "מאוחר מידי!" אמרתי ומשכתי את הבחור המסכן לכיוון
הנגדי מהמעלית. הבטתי לכל הכיוונים, "אין זמן, אין זמן" מלמלתי. "תתכונן!"
אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה 'אסור היה לי לענות לו' חשבתי באומללות והתחלתי
לרוץ לעבר קיר הזכוכית הקיצוני גוררת אחרי את הבחור "מה לעז-" התחיל להגיד,
אבל כבר היינו באמצע תעופה למטה.
עצמתי את עיני בחוזקה ודמיינתי כנפיים, כנפיים לבנות וגדולות, אבל זה היה חסר משמעות.
זהו, זה נגמר. הכל נגמר.
זה היה גיים אובר.
G A M E O V E R
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DeadlySmiley