"מיה, מיה" צעקתי מתוך חדר השינה שלנו, "בואי יש את הסדרה שאת אוהבת"- אין קול ואין עונה.

יותר מ-3 דקות אני יושבת וקוראת לה שתבוא, אבל דממה מתרוצצת בבית. לבסוף, החלטתי לרדת מן המדרגות, לצעוק עלייה, להטיף לה, אבל היא? לא שם.

"מיה, מיה" אני ממשיכה לצעוק והשקט גובר, וההד מורגש.

 קולי הרועד מתרוצץ בבית, מפחדת, חוששת, רוצה לבכות, ניסיתי להיות בשקט, פחדתי שיש שם עוד מישהו איתי, הרגשתי את זה, אמרתי לעצמי שעכשיו הגיע הסוף שלי, התחלתי לחשוב מחשבות מטרידות. לאחר חיפוש ארוך בכל חור בבית-אפילו במקרר, פתחתי את הקופסא הקטנה שעל שולחן האוכל, שלפתי את מפתחות הבית בגישוש והסתלקתי משם.

בעודי יורדת בחדר המדרגות כולי מוצפת בחששות ומחשבות. פתחתי את דלת הכניסה, יצאתי במהירות והלכתי לחפש אותה.

 כולי רטובה מגשם, העיינים שלי דומעות, אני רועדת, משקשקת מפחדת וניסיתי ללכת לכל מקום אפשרי. הלכתי לגינה הציבורית, לכמה מן החברות הכי טובות שלה, לכל מקום בסביבה, אבל מיה לא שם.

אני חושבת לעצמי "לעזאזל, ילדה בת 4, נעלמה לי בין הידיים, איפה היא אלוקים איפה?" הדמעות זולגות והאיפור השחור נמרח על פניי, אנשים מסתכלים בהגזמה, חלקם מנסים לעצור רגע ולעזור, אך נרתעים. ואני? אני נשארת בפחד- היא הכל בשבילי, מאז שבעלי הלך לעולמו היא הדבר היחיד שנשאר לי. היא עולמי, היא המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי. האהבה שלי אלייה לא ניתנת להסברה.

המשכתי לחפש עד ייאוש, ישבתי על ספסל שבור באמצע הרחוב השפלתי את ראשי לרצפה, הידיים חוסמות את פניי, והבכי גובר והדמעות זולגות, קולות של בכי עז ושנאה, ועצב עולים ברגשותיי. "למה אני? למה?" צעקתי לשמיים שהיו נראים קודרים למידיי וחשש לברקים עלה באוויר. החלטתי לחזור הבייתה כולי רועדת מקור, והשיער הרטוב התחיל להסתלסל וכולי מכורזלת ועצובה וכואבת, רציתי להתאבד, לשכוח, למות!

בעודי חוזרת הבייתה ניסיתי להבין מה קרה, אולי לא חיפשתי מספיק טוב?, איפה הטעות שלי?, רציתי לעלות הבייתה ולהתקשר למשטרה, רציתי שמישהו יקשיב לי ושייסיע לי.

לפתע, ראיתי מרחוק, ליד גדר גבוהה ילדה קטנה, רזונת, עם גומות בידיוק כמו של בתי, חשבתי שאני הוזה, שאני מדמיינת, הייתי בטוחה שהערפל משפיע עליי. אך אחריי הסתכלות ממושכת והתקרבות מהירה זיהיתי אתה, ראיתי אותה ממש מול עיניי, עומדת בגשם, שותה את טיפותיו, רצתי אלייה במהירות וצעקתי "מיההההה..." והיא מסתכלת עליי בחיוך ילדותי ותמים וצועקת לעברי בשאלה "אמא?" "כן" עניתי לה חיבקתי אותה חזק ורצנו בשמחה וצהלה בגשם, הדמעות המשיכו לזלוג. אבל וויתרתי לה לא רציתי להטיף לה ברגע מרגש שכזה. אבל אני בלבי "חכי חכי בבית!".
-

מקווה שאהבת, המחסום כתיבה עדיין תקוע בי ואני דיי בטוחה שהסיפור היה דיי צפוי וידוע מראש-וחבל לי, אבל אני אנסה לשפר :)

שבת שלום