בדרך כלל רומנים מתרחשים בקיץ אבל אצלי מסתבר, זה קורה בחורף בעיקר. אמריקאי אחושרמוטה, בלי טיפת יהדות, שירת בנייבי במשך חמש שנים, קצת מתוסבך, מאוד יפה, חמוד ברמות שבא לי למעוך לו את הפנים אבל לעיתים הוא כל כך מעצבן שבא לי לבעוט בו עם אולר שמחובר לסניקרס שלי.
מה שהופך את הכל למאוד יפה, זה שהוא לא הולך להישאר כאן. ויזה לשנה, עובד פה בעיקר, הרומן הזה בא עם תוקף. לא יודעת למה, אני חולה על זה.
כל סרט שאני מתחילה להפיק בראש שלי, מתבטל אוטומטית ברגע שאני אומרת לעצמי "היי, זה זמני. זה לא הולך להשפיע עלייך לעתיד." וזה נכון. הוא לא דמות קבועה, הוא דמות משנה לכל היותר, דמות משנה מעולה גם יש לומר אבל מה יש לי לאכול סרט על משהו כזה? אין לי.
הפסיכולוגית שלי לשעבר בדוק הייתה גאה בי עכשיו על זה.
גם עשיתי לעצמי נקודות במה זה טוב לי, כל הרומן חורף הזה, באילו רגעים אני כן יכולה להביס את השדים הרעים שלוחשים לי חרא באוזן (בכל רגע, כך מסתבר.) על מה אני יכולה להתפשר, על מה אין מצב בחיים שאתפשר ויאדה יאדה יאדה.
והחלק הכי אבל הכי וואו בכל זה, ואולי זה קצת עצוב שאני בת 29 וזה לראשונה שאני חווה את זה אבל הוא ללא ספק הגבר הראשון שלא שם את כל הדגש שלו בעניין סקס. משמע, הוא כל כך מתעמק באופי שלי ובמי אני, הסקס הוא רק מופע צדדי. עכשיו, שלא תבינו לא נכון - אני רק רוצה שהגבר שאיתי ייגע בי כל היום וירצה לאכול אותי במשך שעות, אבל זה כל כך נעים לדעת שאני לא רק זה. אני לא רק גוף. אני לא רק סקס זמני. אני כל החבילה, באופן זמני.
וכשאנחנו כאן עושים סקס או כן מתעסקים בחקר הגוף אחד של השניה, זה מאוד נעים. הוא לא מפסיק לגעת וללטף, והשפתיים האלו שלו, יא אללה. כבר ציינתי שהוא יפה? מאוד יפה? כזה כל החלומות שלי בגבר, עם המיליון קעקועים והעיניים שאפשר לטבוע בהן.
מודה שהיו לי כמה סצינות קורעות לב שבהן בכיתי וקיללתי את האקס שלי על כך ששם את החותמת האחרונה על דרכון חרדות הנטישה שלי, כזה שאומר לך אני אוהב אותך בשלוש לפנות בוקר ומנשק לך את כל הפנים ואז זורק אותך לכלבים 7 שעות לאחר מכן. האמריקאי לא אמור לעורר בי חרדות נטישה, אבל זה קרה. כי למרות התקשורת המאוד מאוד רציפה (שבועיים תקועים בתחת אחד של השניה, כל יום מתכתבים, כל הזמן.) אז יש רגעים פחות פנויים ואז פחות אפשר לדבר או שיותר עייפים ופחות יוצא להיפגש. אבל אז שוב, הקול המופלא הפנימי שלי חידד ואמר לי בפעם האלף - זה פאקינג זמני. איך אני אמורה להרגיש חרדות נטישה אם אני יודעת מראש על הכביכול "נטישה" שהיא לא באמת נטישה אלא יותר עזיבה מוצהרת ומובנת מאליו.
אולי אני מברברת אבל ממש רציתי לכתוב כאן כבר והאתר לא עלה לי בימים האחרונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: