אני צריכה לקחת נשימה ארוכה, ארוכה מאוד, ולהכין את עצמי לשבועיים הקרובים.

אם כשחזרתי אתמול הבייתה אמרתי שהיו לי שבועיים קשים,

היום בבוקר קלטתי שברגע שכף רגלי תדרוך שוב בבסיס יהיו לי שבועיים עוד יותר קשים.

יותר מידי תורנויות, יותר מידי כאבי ראש שאזרחים עושים לי.

והמפקד שלי. הוא יושב לי על הראש כאילו אני חיילת בעייתית שלא עושה כלום.

הלוואי ויגיע יום והוא יגיד 'כל הכבוד' על משהו שעשיתי, שילמד להעריך.

המשאלה שלי היא שהמחליפה שלי תהיה חיילת מדהימה אבל שתהיה חוצפנית.

אני רוצה שיהיה לה את האומץ להעמיד אותו במקום כשהוא טועה ושהיא תלמד אותו

שלהתנקם על טעות שלו זה משהו שלא אמור לקרות.

מחכה לימים רגועים יותר.

ימים שקטים נטולי כאב ראש.

הזמן עובר מהר בלי שאני שמה לב בכלל.

עוד חצי שנה, זה מה שנשאר לי לשרת.

מה? חצי שנה? לא התגייסתי לפני רגע?

עוד שנייה וגל ואני ביחד 3 שנים. לא מאמינה לזה בכלל,

מרגיש לי כאילו רק לפני שנייה נפגשנו.

אני כבר בת 20.. 

בראש שלי אני עדיין בת 5 שפוחדת מהליצן ביומולדת שלה.

הזמן שלי רץ ואני מרגישה שהכל עוד רחוק ממני.

אני דוחה כל דבר אבל מפחדת שאני לא אספיק.

חבל שאי אפשר להוריד הילוך בחיים האמיתיים.