28.05, יום שלישי, שעה 11:00 - בגרות בתקשורת.

אחרי שהמורה טעתה בחישוב ונתנה לי 75 במתכונת במקום 85, היא אמרה שהיא מגישה אותי על 85.

הייתי מאושרת, הייתי בטוחה שאני אוציא בקושי 65.

בכל מקרה, היא טעתה בציון, קיבלתי 85 והיא מגישה אותי על 90 (קמצנית אבל בסדר...).

יום שלישי נגמרות שלוש שנים של סבל במגמה הזאת.

משנה שעברה התחרטתי על זה שבחרתי במגמה הזו, הייתי צריכה לבחור בתיאטרון.

יום שלישי - בגרות בתקשורת.

חמישי - שישי - שבת - המלאך שלי מגיע.

יום ראשון - בגרות בתנ"ך.

יום רביעי/חמישי - מתכונת בספרות.

יום חמישי - חתונה עם המלאך. יהיה כיף.

שבועיים דיי עמוסים. מלאים בלימודים אבל גם כיף.

יאללה שיעברו כבר הימים האלה, אני רוצה כבר לסיים את הלימודים. 

נכנסתי לחודש האחרון של הלימודים. החודש האחרון של 12 שנות לימוד.

כולם מרגישים את הסוף ורק אני לא.

הרגעים היחידים שבהם אני מריגשה את הסוף אלה הרגעים שאני הולכת למחנכת להודיע לה שאני הולכת הבייתה

והשעה בשעון מראה שעה מוקדמת יותר מ13:00.

וגם אז, אני מגיעה הבייתה ואני הולכת ללמוד לאיזו מתכונת או בגרות שקרבה.

אני מרגישה שנכנסתי למין לופ כזה, משהו שחוזר על עצמו והוא לא קרוב לסוף.

אני קמה בבוקר, הולכת לבית ספר, לומדת, חוזרת הבייתה, לומדת, הולכת לישון.

קמה בבוקר, הולכת לבית ספר, לומדת, חוזרת הבייתה, לומדת והולכת לישון.

וכה שוב ושוב ושוב.

יש את הרגעים האלה, שוברי שיגרה. בין אם זה לדבר עם החבר או לטייל קצת עם הכלבה.

אבל עדיין, למה רק אני לא מרגישה את הסוף? למה רק אני מרגישה בלחץ מכל התקופה הזאת?

עוד שבוע בייב בא.

שבוע אחר כך חתונה עם בייב.

שיגיעו כבר הימים האלה,

אני צריכה את החופש שלי. ושיגיע כבר.