ישלי הורים הומופובים. הם דוחים אותי.
"הומו הוא הבן של השטן." אמרו לי אתמול כשיצאתי מהארון מולם.
למה להם את השנאה הזאת? לא פעם הם אמרו לי שהם יקבלו אותי בדיוק כמו שאני, הם יקבלו תמיד את הבחירות שלי, גם אם הם לא יאהבו אותם. ומה עכשיו? הם חושבים שבחרתי בזה? כי אני לא. לא בחרתי להיות הומו, לא בחרתי להיגעל מכוס של בנות או מהחזה שלהן. לא בחרתי להתחרמן על זין של מישהו אחר.
"אתה לא הבן שלנו יותר. כל עוד אתה לא בן 18, אתה תגור כאן, כשימלאו לך 18, אתה תלך לכל הרוחות." הם אמרו לי. ומה נותר לי לעשות? לאן אני כבר ילך? אני בסך הכול ילד בן 17 ונכה. כן, אני עוד בסך הכול ילד. לא יותר מיזה.
ולא משנה כמה אני אדבר איתם שזה מי שאני ולא בחרתי בזה, האוזניים שלהם אטומות.
אני לא יודע מה אני מרגיש עכשיו, לא עצב וגם לא עצבים.. רק ריקנות מוזרה ומעיקה. חשבתי לקבל מהם תמיכה ובמקום זה אני קיבלתי סכין בגב.
אם לפחות המצב הגופני שלי היה טוב לא היה אכפת לי גם לגור ברחוב, אבל מה אני כבר יעשה שם? כמה זמן אני יצליח להחזיק מעמד? יומיים? גם זה בקושי. והיום הולדת 18 שלי מתקרב. ואני מכיר אותם, הם לא ישנו את ההחלטה שלהם, לא משנה כמה זמן יעבור, הם לעולם לא ישלימו עם זה שהבן היחיד שלהם הומו.
עם הומופוביה בבית ספר אני מסתדר, עם הומופוביה ברחוב אני מסתדר, אבל הומופוביה בבית? במקום בו אני הכי צריך תמיכה ועזרה? זה כבר יותר מידי.
אני לא יודע מה אני אמור לעשות מי כבר ירצה לקבל אותי? מי צריך ילד נכה שלא מבין מהחיים שלו בתור מעמסה על החיים? אף אחד לא צריך.
אז אני לא אתאבד ואני לא יעשה עם עצמי משהו דפוק שבטח אני אתחרט עליו אחרי זה, אני פשוט ימשיך לחיות, או להתקיים.
הלוואי שהמצב היה הפוך.
כינוי:
משתמש זה חסוי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
