כשהוא שולח לי את ההודעה הארוכה והמרגשת במסנג'ר ומתנתק מיד אני מבינה שמשהו לא בסדר.
אני קוראת את ההודעה בה הוא מבקש סליחה על דברים ששכחתי ולא שחכתי, אומר עד כמה הוא אוהב אותי ושהוא מצטער על כל הסבל שגרם לי. זה גורם לי להרגשה ממש לא טובה ואני תופסת את הטלפון הביתי ומחייגת למוניות ביד רועדת.
הדקות עוברות באיטיות רבה מדי ובדיוק כמו הסיוטים שלי כל דקה נראת כשעה. אך לבסוף המונית מגיעה ואני נכנסת בחוסר סובלנות ואומרת את הכתובת. הנסיעה גם היא ארוכה בהרבה מהרגיל והנופים משתנים בקצב אחיד אך ממש לא מרגיע. שנגיע כבר, שנגיע כבר! אני חושבת על הדברים שהיה מסוגל לעשות - לחתוך, להקיא (למרות שהסבירות נמוכה מהסיבה שהוא נרתע מהפרעות אכילה כמו מאש) או... לא, הוא לא יתאבד, זה לא מתאים לו לוותר. הוא לא יוותר, הוא לא יתאבד, הוא בטח סתם הרגיש לבד. הוא...
המונית מגיעה סוף סוף ליעד ואני זורקת לכיוונו הכללי של הנהג את הכסף ויוצאת בריצה כושלת לעבר הביניין. אך לא כמו בסיוט שלי, דלת הכניסה נפתחת למגע ידי ופתיחת המנעול ביד רועדת אינה נחוצה כפי שהייתה בסיוט החוזר על עצמו בכל פעם מחדש. אני עומדת באמצע הסלון ושוכחת מהדלת שהשארתי פתוחה לרווחה. זה לא משנה עכשיו. השתיקה עוטפת אותי ואז אני שומעת את הצליל המבעיט מכל, טיפטוף מים.
אני רצה במעלה המדרגות ונופלת בדרך. מפרק כף היד שלי מדמם אבל לא אכפת לי ואני פותחת את דלת השירותים לרווחה ורואה שהכל מוצף, פרט שהיה חסר בסיוטים החוזרים שלי. המים באמבטיה זורמים וממלאים את האמבטיה שממילא מלאה במים אדומים מדם והוא, עירום כביום היוולדו, שוכב וחתכים עמוקים לאורך זרועותיו. אני פולטת צרחה מתייסרת ונופלת לידו על הריצפה, נרטבת לגמרי. אני מחזיקה בידו ו...
לצד הסימנים הלבנים שיזכירו לו ולכל העולם את עברו האמיתי בנושא אני מבחינה שהחתכים הם בסך הכל ציורים המצויירים בכזו מיומנות שמרחוק נראים כחתכים אמיתיים. עיניו הירוקות-חומות נפקחות וחיוך קטן נפרס על פניו "האחד באפריל, מתוקה".
אני בולעת רוק בקושי רב ומביטה בו בהלם כה רב שאני מרגישה שעיני הולכות ליפול מהמקום. נשימותי מתייצבות בזמן שאנחנו בוהים אחד בשני במבטי שינאה-אשמה אך ליבי לא נרגע. כל זה היה מתיחה! מתיחה שעברה כל טעם טוב. עד כמה שאני אוהבת מתיחות אבל זאת...
"זה צבע?" אני לוחשת בקול מפוחד והוא מהנהן.
"לא חשבתי שבאמת תאמיני" הוא עונה לי ומנסה לקחת את ידי אך אני רק מתרחקת ממנו בפחד וזעזוע בזחילה לאחור. "חשבתי שתצעקי אותי, שתבכי, שתחבקי אותי ותצחקי צחוק לחוץ. אני מכיר אותך, ככה את מגיבה לדברים האלה"
אני ממשיכה להביט בו במבט לא מאמין ורק לוחשת "אני שונאת אותך" וקמה על רגלי הרועדות. אני רטובה עד העצם והדם ממשיך לזרום ממפרק ידי, אבל זה לא משנה. מתיחה, מתיחה זולה וחסרת כל הגיון. איך היה מסוגל? סיפרתי לו כל פרט ופרט בסיוטים החוזרים שלי עליו והוא השתמש במידע כדי לפגוע בי בצורה כה זוועתית! איך יכל לחשוב אפילו לרגע שהתוצאות יהיו מצחיקות?!
הוא עוצר אותי בכוח וידו לופטת את מקום הפצע בכוח משתק. גופו הערום מחבק אותי ומצמיד אותי אליו כמנסה לגונן ולהבטיח שהכל בסדר, שכלום לא קרה. גופי הנוקשה מתחיל להשבר, חתיכות חתיכות ולבסוף אני נשברת ודמעות שקטות זולגות על פני הרטובות ממים אדומים מצבע. זרועותי ננעלות סביבו וידו הגדולה מלטפת את שערי.
נראה שעברו כמה שניות של חיבוק עד שהתנתק ממני ופנה לכסות את פלג גופו התחתון ולטפל בפצע אך כשהסתכלתי בשעון ראיתי שעברה כחצי שעה.
אבל מה שהכי חשוב זה שהוא בסדר, נכון? כל השאר הוא משחק אכזרי שלו, ואולי של אלוהים.
אך משהו שאינו הורג אותי רק מחזק אותי, את התנהגותי ובעיקר את נשמתי הפצועה ממילא.
כן, אני דרמטית.
לא, אני לא בסדר.
כן, יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
