התמודדות יומיומית

ובהמשך לפוסט הקודם -

חשבתי שנקמה היא דבר מתוק והייתי משוכנעת בכל ליבי שנקמה לא תעשה לי דבר מאשר חיוך מרוצה שיעלה על פני.

כאשר אירגנתי את הנקמה בצורת "הקאתי ופצעתי את עצמי כי אני אנורקסית-בולמית מגניבה" לא חשבתי שהיא תגמר ב"שלא תעזי לעשות את זה שוב" ונשיקה רכה על השפתיים. גם דמעות הקלה היו שם. אני שונאת כשהוא בוכה.

ומשהו לא קשור -

ויפיייייייייייי אני מידה 34 ברנואר תמותו תמותו תמותו אני מגניבה כי אני מידה 34 בסקיני אז אני מגניבה ויש לי רווח אז אני וואנבי אנורקסיתתתתת.

חחחחחחחחחחחחחחח לא.

*פוסט זה נכתב ברגע שיעמום ושיגעון.

ואתם יודעים מה עצוב? שזה עדיין משפיע עלי כ"כ. כאילו, לא הייתי אמורה להיות "בריאה" שלא אכפת לה מהמידה במכנס שלה? למשל אתמול חשבתי שלקחתי מידה 36 בפוקס והיא לא עלתה אז התחלתי לבכות בתא הלבשה. מסתבר שזה היה 34. אבל לבכות? לקפוץ מאושר בגלל 34 מסכן?

ואו. אני שונאת את עצמי.