עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2003
אם תלך או אם תחזור
לפעמים נדמה לי ששירי אהבה בעברית, כמו סיגריות, צריכים לבוא לעולם עם תווית אזהרה:
"זהירות שיר זה עשוי להפוך להיות ממש בקרוב לשיר אבל".
זה לא משנה אם הדובר בשיר מבקש שהאהוב לא ילך, יחזור, ישאר או יפגש איתו בעתיד, לעם היושב בציון השיר ישר מתחבר לאהוב המת שהלך, לא יחזור, לא נשאר והפגישה הבאה שלנו איתו תהיה כשגם אנחנו נמות.
זה הרי רק הגיוני, כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה ומשהו ממני נשאר איתך, אז תשמור על העולם ילד, כי לא קלה דרכנו, אנו ניפגש בתום דרכים ושאלות, והאהבה מתה!
די!
אז כשבא לעולם "אם תלך" מהפרוייקט של עידן רייכל, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שגם הוא יהפך לחלק מקאנון האבל הישראלי, כי גם לאבל יש חוקים משלו, גם הוא חי (או מת, תלוי בהשקפה) משבת לשבת ורק הכדור הרלוונטי לא ממש עגול.
וככה אחרי שבית המשפט לזכויות אדם בהאג קבע שהשמעה מוגזמת של "תשמור על העולם ילד", היא בגדר עינוי החותר תחת כבוד האדם, נאלצים העורכים המוזקליים לגוון.
יש את אותן תחנות מתוחכמות שמשמיעות שירים לועזיים שקטים (וכן יש גבול עד כמה אפשר לשמוע את: more then words של אקסטרים) ויש כאלו שמגוונות במזרחי איכותי (עמיר בניון המלך!).
אבל ההארד קור של שירי האבל תמיד יבוא מהמיין סטרים, ועידן רייכל על אף (ואולי בגלל) היותו שייך לז'אנר מוסיקת העולם, הוא הוא ה-מיין סטרים הישראלי בה' הידיעה וב- ת' התודעה.
וככה פתאום השורה: "אם תלך מי יחבק אותי ככה?"
במקום לספר על הבחורה שלא רוצה להיפרד מהחבר שלה, מספרת על הפחד של אותה בחורה שאם החבר ילך הוא לא יחזור.
ובמקום ללכת באופן פיזי ממנה, המילה ללכת מקבלת משמעות מטאפיזית, ללכת מלשון למות.
ואולי זו בעצם הבעיה כולה, אם נריב היום האם תהיה לנו הזדמנות להשלים מחר? ואם לא נגיד עכשיו "אני אוהב אותך", יהיה אחר כך?
ומי שחי בחרדות כאלו, פלא שכל שיר אהבה מקוטלג אצלו מיד לשיר אבל?
פתאום ברור למה אסור לאהוב שלנו ללכת (כי הוא לא יחזור) ולמה אין לבנות על זה שיחזור (כי הוא לא), וחייבים שישאר (כי הוא לא יחזור) ואין לבנות על להיפגש איתו בעתיד (הוא יחזור, בארון), אז יש לנו אהבה, אפילו אהבה גדולה, אבל היא נולדה מתה.
מתה מפחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
