עייפות החומר

אני רוצה קצת למחות בשמה של הפיזמונאות, ענף כתיבה בלתי מוערך בעליל.

שירה בכלל בישראל היא ענף לא מוערך, אין תרבות אמיתית של קריאת שירים בישראל, יש הערכה בישראל לשירה רק כאשר המשורר/ת מעוטר בפרסים / אליטה תרבותית / חלק מתוכנית הלימוד לבגרות / מוערך בעולם / קונצנזוס / בעל חשיבות לאומית / מת.

המוזיקה הישראלית הפופולארית בישראל, עשתה רבות לקידומה של השירה העברית (או הישראלית - אני לא נכנס לויכוח הזה) וזו עשתה באופן הדדי רבות לקידומה של המוזיקה.

נדמה לי שגם יודעי ספר ושירה אם יתבקשו לציין שיר אחד שעולה בראשם של אחד המשוררים הקאנונים בישראל הם יזכרו בשיר מולחן (למשל בתרגיל האסוציטיבי שלי: אלתרמן - "פגישה לאין קץ", זך- "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", עמיחי - "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", גולדברג - "סליחות", ביאליק - "הכניסיני תחת כנפך", רביקוביץ' - "שובי לביתך" וכו').

לצד "השירה" הישראלית התפתחה גם "פזמונאות" ישראלית ולפעמים ההבדל קצת מטושטש ביניהן, אלתרמן למשל כתב פזמונים בין השאר למחזות זמר (כמו שיר ערש למשל: "היכל ועיר נדמו פתע ונשתתקו שוקי פרס ורק אי שמה קלרינטה וקול כינור וקונטרבס, מלחשים אל תתלבטה ושקט שקט הס) ונדמה שקשה להבחין בין השירה האלתרמנית לפזמונאות האלתרמנית ואולי היום האבחנה הזו (למעט אולי בקרב חוקרי הספרות) גם אינה רלוונטית.

הפזמונאות היא תמיד ענף שנחשב נחות לעומת "השירה", אולי זה בגלל החריזה והמשקל שנותנים נופך קצת "ילדותי" או לחילופין "טכני" (אם כי כמובן יש גם שירה, לרבות שירה ישראלית, עם משקל וחריזה) אבל נדמה לי שזה בעיקר בגלל הגישה הישירה. פזמונאות בדרך כלל מנסה לדבר בגובה העיניים, להעביר מסרים ישירים, היא מנסה לדבר בקול ברור, אפילו לצעוק, היא פחות צפונה, פחות מסתורית, פחות רובדית.

הפשטות הזו, השימוש בדימויים יומיומיים, במילים מעטות, בנגיעות מציאות, בשפה "רזה" גורם לאנשים לפעמים לפרש את הפשטות כשטחיות.  אותה שטחיות ואפילו עלגות שמיוחסת גם לז'אנר השפה "הרזה" בפרוזה.

אני לעומת זאת שגיליתי אהבה לשירה דווקא כשגיליתי את "השירה הצעירה", זו שברחה ממשקל וחריזה, אבל גם השילה מעליה את כובד הפאתוס, חושב שפזמונאות היא אומנות בפני עצמה.

משורר תמיד מתמודד עם דילמה שלסופר אין. סופר יכול לפתח רעיון ב- 900 מילה משורר צריך לעשות זאת בכמה שורות קצרות. לפזמונאי המשימה היא קשה או יותר, כי הוא בניגוד למשורר חייב לשמור על משקל (שלא לומר שהריתמוס הוא ממש ריתם - ולפעמים המנגינה קודמת לטקסט) ובדרך כלל על חריזה, ולהעביר מסר (ולפעמים כמה) בשיר קצר. עליו להיות מובן אבל חדשני ומרגש (וכמה חדשני אפשר להיות כשאתה בא לחרוז את המילה אהבה: תקווה, טובה, עזבה וכו').

נורא קל לרדת על אהוד מנור (בספירה אחרונה: קטע בארץ נהדרת ובמשחק מכור) ולשכוח שורות מקסימות כמו: "אני זוכר את שתי עיניך, והן פותרות חידה, ובני הרך יפה כמוך, בשמך לו אקרא יהודה". שנים התלבטו ודיברו האם נעמי שמר היא משוררת או מה בדיוק? עד שהיא באה והגדירה עצמה באופן יפה ומדוייק כפזמונאית.

ובעיני פזמון טוב, הוא שיר טוב. ערכם של פזמונאים בעיני אינו נופל מערכם של משוררים מוערכים.

בעיני נעמי שמר, אהוד מנור, רוטבליט, רחל שפירא והאהוב עלי אישית יעקב גלעד, כתבו דברים נפלאים, מרגשים, חכמים, מחכימים, שפותחים צוהר לנפש שלך לא פחות ממשוררים בני זמננו ושאינם בני זמננו.

את התכונה הזו אפשר למצוא גם בטקסטים של פזמונאים קלאסיים כמו מאיר גולדברג (כמו למשל "אמפריות נופלות לאט" - המקסים שממש מיישם רעיון במעגליות עדינה, "זן נדיר" - הכן ו- "התעשיה האבירית" האליגורי) ומאידך גם אצל זמרים-יוצרים כמו דנה ברגר ("אהבה" - הראלי,  או "מחכה לו" המציאותי והיפה) .

אבל הגדולה האמיתית של פזמונאות, היא היכולת שלה לתפוס אותך לפעמים בשורה אחת, שגם אם מוקפת בחריזה בנאלית, שגם אם השיר כולו  כושל בהעברת רעיון, השורה הזו שווה הכל, היא תתנגן לך בראש, היא תציק לך, היא תגרום לך לחשוב, היא תעצבן / תצחיק / תעציב / תיגע - ובקיצור תעשה בדיוק מה שאומנות טובה צריכה לעשות.

אתמול שמעתי את השירים לקדם אירווזיון, אולי המקום הכי פחות ראוי למצוא בו איזושהי איכות, ומאז אותו רגע אני שומע בריפיט (בין במחשב ובין בראש שלי) שיר של כותבת-מלחינה- וזמרת ממש מצויינת בשם מרב סימן-טוב. השיר הזה לא יזכה בקדם וגם אם יזכה אין לו סיכוי באירווזיון, הוא פשוט שיר טוב מדי.

היא אומנם זמרת מצויינת ולשיר לחן מקסים שמעובד היטב - רגוע ואז קצבי (חוץ מהגיטרה הספרדית המיותרת) אבל מה שתופס, לפחות אותי זה מילות הפזמון (וזה לא מה שיתפוס את אירופה) דוגמא לרעיון פשוט, שבא לידי ביטוי פשוט, ועושה איזו צביטה בלב:

"ולא פחדתי ליפול

רציתי לאבד כיוון

אך מעילו

עוד תלוי ליד הדלת

בשבילי זה פשוט וזה המון".

(לשיר קוראים המון - ואפשר לשמוע אותו כאן)

זו אולי לא הדוגמה המושלמת לקטע על פזמונאות ישראלית, אבל זו דוגמה מצויינת לאיך שורה מקסימה כמו "זה פשוט וזה המון" עושה לך לחשוב, חשבתי על הסיטואציות האלו שלי, על כמה הן באמת היו כאלו, אם הן היו אשליה או לא והשיר הזה המשיך והתנגן לי כל היום וליווה כל מה שעשיתי.

ואולי זה באמת כוחו של פזמון טוב.

הוא פשוט והוא המון.