עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2003
והשיר הזה הוא אני או הזמן לאהוב
לפני כמה שנים (כמה באמת?) היה סרט מוצלח וחביב ששמו בעברית "החברים של ממפורד" וכדרכם של סרטים מוצלחים הוא הסתיים בשיר מוצלח: till it shines של בוב סיגר.
כמו שאלי מקביל לימדה אותי, כשעוד היתה נוירוטית חביבה (ואני לא רומז שהיא לא נוירוטית אני רומז שהיא לא...) לפעמים כשרע לך או סתם בא לך להתעודד אתה צריך שיר.
השיר הספציפי הזה עושה לי טוב על הנשמה, ונותן לי את החיוך הקטן הזה בזווית הפה, זה שנראה קצת כמו עווית, שמופיע כשאתה שבע רצון ולמען האמת הוא מופיע כששבע רצון נראית לך מילה גדולה, הוא מופיע כשאתה (ואין מילה אחרת לזה באמת) מבסוט.
הבית הראשון בתרגום חופשי (מאוד חופשי והכי חופשי) אומר:
"קח את העכבות ממני
ותשבור את הבידוד
תדליק אותי בהתנגדות שלך
עד שאסכים להיות חמוד.
את הסוהר והאסיר שבי
מכלאי שחרר
פתח חבילת קלפים
ושלוף עתיד אחר".
יש משהו מאוד אופטימי במילים האלו, רצון גדול להשתנות, מאוד אופטימי ומאוד פסימי כי הדובר מאוד סביל, הוא יושב ומחכה שיגאלו אותו ועד אז מה הוא? כלוא, מבודד, תקוע?
פתאום אני חושב שאולי השיר דיבר אלי ככה, כי כזה גם אני או כזה הייתי, סביל, מחכה ותקוע ורק אהבה, שטורפת תמיד את הקלפים הצליחה לנער לי את החיים.
ובתוך כך אני חושב שאולי היום אני אחר, פחות כבול ויותר משוחרר אולי אני כבר לא צריך שיעיפו לי את חומות הכלא?
ואולי השיר הזה עושה לי משהו, את החיוך הקטן הזה, כי כמו אלי מקביל גם אני מדבר אל עצמי והדובר והמאזין בשיר הזה (תכף מגיע הומאז' ליהודה אטלס), הוא אני.
אני ורק אני אסיר את העכבות ממני, אני ורק אני אשבור את החומות האלו, אני הסוהר ואני האסיר והאהבה שתטרוף לי את הקלפים ותנער לי את החיים, היא בראש ובראשונה האהבה שלי, שלי לעצמי.
זו אהבה מסוכנת, עודף ממנה הוא לא רצוי, מנגנוני החיסון של הנפש נאבקים בה, אבל אני שניסיתי להיות סביל, שניסיתי להפקיד את הגורל בידי אחרים, שניסיתי להשתנות וניסיתי להישאר כמו שאני, מגיע אל המסקנה שאולי עכשיו (זהירות היפר-היפי והומאז' לג'ון לנון לפניכם):
הגיע הזמן לאהוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
