עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2003
האח הגדול או העיר הקטנה
חזרתי ממרכז העיר הגדולה שהיא כולה קוקטייל בלתי מרווה של לחות ומזגנים מקפיאים (ע"ע דלקת ריאות) חם בחוץ וקר בפנים, בדיוק כמו שעל פי כל סדרות הטלוויזיה אנשים בערים גדולות צריכים להרגיש.
נכנסתי הביתה, התחברתי לאינטרטנט ופתאום ראיתי הודעה בפורום, מחבר שגר בפרוורי העיר הגדולה, למעשה אתה נוסע מפרוורי העיר הגדולה עשרים דקות, פונה ימינה, פונה שמאלה, נאבד, מתעצבן, צופר (לחינם כי אין אף אחד שמפריע לך), מתקשר:
"איפה אתה?"
"נאבדתי"
"פנית ימינה?"
"פניתי"
"פנית שמאלה?"
"פניתי?"
"נו? ו..."
"נאבדתי"
"איך?"
"בקלות".
בקיצור ולעניין, אותו חבר גר באותה שכונה/ישוב/מועצה מקומית מאוד, שמייסדיה רצו להגיע כנראה לנתב"ג טעו והתייאשו בדרך.
האגדה מספרת שאם תצמיד את אוזנך לעצי המקום תוכל לשמוע את בת הקול הנושאת את הדי הקריאה: "זוהי קריאה אחרונה לנוסעי סוויסאייר" ויבבה חלושה מצטרפת אליה: "אמרתי לך לפנות שמאלה!".
לא נורא.
על כל פנים אותו חבר הציב הודעה המדברת בשבחי המקום בו הוא גר, ובעוד ששבחי המקום כאמור נסתרים קמעה מעיני, שבחי הבחור (ויש למהר ולומר גם שבחי בן זוגו) גלויים, בולטים וידועים המה.
לפתע נזכרתי שאותו בחור, במסגרת כשרונותיו המגווונים, מנהל גם פורום בווי-נט והחלטתי ללכת, לשים פעמי ולהציב הודעה (ראשונה!) באותו הפורום.
נחוש להצליח במשימתי, פתחתי את הפורום עייינתי בהודעות הראשיות ובדיונים שהתפתחו ואפילו מצאתי הודעה חביבה, של חברי החביב, שעליה רציתי להגיב (החרוזים אגב הם תוספת ללא תשלום).
לפתע החליטה מערכת ווי-נט להתאכזר אלי וביקשה ממני להירשם. אני שונא להירשם, תמיד ההרשמה מלווה בחשש לא ממש רציונלי, שברגע שאמסור מייל וסיסמא, ידע האח הגדול הכל אודותי (וכשמדובר בגירסת האינטרטנט של העיתון הגדול במדינה מדובר בכך שכולם ידעו הכל אודותי).
הראציונל שלי ניהל מו"מ עם ועד-הפחדים-האפלים והצליח (בטקטיקות מלוכלכות) להעביר את ההחלטה לקחת סיכון.
שמתי את נפשי בכפי, ואת האי מייל והסיסמה במשבצת המתאימה, בחרתי את הניק הרגיל שלי, שהוא שמי, ולחצתי על "שלח".
אבוי.
מערכת ווי-נט לא התפעלה, מישהו כבר בחר את השם שלי כניק והמערכת בטובה מציעה לי ניקים תחליפים:
מרקו28, מרקו30, מרקו31.
טאדאאאם!!!
זועק ועד-הפחדים-האפלים:
"לא עברו שלוש שניות וכבר הם יודעים הכל עליך, עכשיו האח הגדול והנפוץ במדינה אפילו יודע בן כמה אתה!"
"אבל הוא גם הציע 28", מנסה הראציונל לתרץ במענה רפה.
"זו הטעיה מכוונת ואתה יודע את זה"- עונה ועד-הפחדים-האפלים.
"אנחנו עוד לא בני 30" - אומר הראציונל ביאוש.
"אתה? מדחיק?!?" - נוזף בו הועד וממשיך:
"רגע, אתה רוצה בכל זאת להירשם?"
"אתה השתגעת?" - עונה לו הראציונל.
"להגיד שאנחנו בני 31 זה ממש מעליב".
ואני שואל, מה אעשה עכשיו כשהאח הגדול יודע הכל אודותי ולא רק זאת הוא בוחר להשמיץ אותי בצורה כל כך נלוזה?
אולי אני אכנס לאוטו ואסע לכוון מזרח, הרי מתישהו בדרך בטח אאבד, ואז בלית ברירה ומחוסר אפשרויות, אאלץ להקים ישוב משלי.
אבל אפשר להיות סמוך ובטוח שעם המזל שלי, כל מי שיצמיד את האוזן לעץ הראשון בישוב, ישמע מייד את הלחישה הרועמת:
"ווי נט אמרו שהוא בן 31".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
