עייפות החומר

מספר מחשבות:

- היום בטיפול דיברנו על מן הגדרה או דחף שלי  להיות טוב או להיות טוב מספיק, לא ברור טוב למה, טוב למי, העיקר טוב, אבל בשביל מה? הוא הציע שאני רוצה להיות טוב כדי להיות מאושר, אבל כדי להיות מאושר אני לא צריך להיות טוב, הרף לאושר נמוך בהרבה.

- בדרך מהטיפול, ראיתי אותו בצומת, חשבתי שזה הוא, אח"כ לא הייתי בטוח, כן זה הוא, אולי הפרוטוטייפ שלו, לא אין "פרוטוטייפ כזה", זקוף גבעולי ומשדר לעולם חוסר עניין מוחלט ואמיתי, עדיין אותה הליכה מכווצת אגנים, קצת נשית, כן זה הוא, עדיין מאוד יפה, למרות שעברו כבר שש שנים, איך שהזמן עובר, הוא כבר צריך להיות בן 38, לא רואים עליו, אם הייתי שואל אותו בשביל מה להיות טוב, הוא היה עונה, אם היה עונה בכלל, "למה זה טוב המחשבות האלו והכי חשוב להיות טוב במוזיקה".

- יש משהו מוזר בזה שבטיפול אנחנו כמעט לא מדברים על העבר, היום-יום מספק כל כך הרבה דברים, שנוגעים בכל הבעיות האקוטיות, בכל החרדות, שלא צריך, מוזר כי חשבתי שהחיים שלי קצת משעממים, מסתבר שמודעות לחרדות, היא גם גילוי כמה העולם שמסביבך מלא בגירויים.

- אתמול, עמוק מתוך התת מודע, במחשבה מקדימה, שהרי נושא "הטוב או טוב מספיק" עלה די במפתיע רק היום אבל כנראה חילחל בי בלי שם שם קודם, עלו בי כמו ה- 'פיפס' של אלי מקביל, שלישיית שוקלד מנטה מסטיק עם השיר: "זה טוב, זה טוב", הלכתי לבדוק את המילים באינטרנט וגיליתי שאני זוכר רק את הפזמון: "זה טוב זה טוב... אם הוא יודע לאהוב, זה טוב זה טוב", אז כנראה שאני יודע את התשובה, להיות טוב כדי לאהוב.

כאילו שאהבה באה רק למי שטוב.