עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2003
נשבר או נעתר
אי שם באיזור המרכז יושב עכשיו ילד בגן, אבא שלו יושב מולו ומנסה לשכנע אותו לבוא אליו לביקור, שתי מטפלות עומדות מיואשות בצד, מפחדות לזרז את האבא ומתות לסיים עוד יום עבודה, אני הייתי קודם, אני מהבוקר רציתי שהיום הזה יסתיים.
אי שם הילד הזה מחכה שמישהו יעזור לו.
אמא שלו רוצה לעזור - אבל לא יכולה.
השופט יכול היה לעזור לו - אבל הוא לא רוצה.
פקידת הסעד רוצה לעזור לו - אבל לא עוזרת.
אבא שלו יכול לעזור ואולי רוצה לעזור, אבל בעצם מזיק.
מתישהו היום הזה יגמר, הילד ישבר. לכאן או לכאן, ילך עם אבא או יחזור לאמא, מישהו יכעס עליו, לפחות ככה הוא יחשוב, וההורים יכעסו האחד על השני בלי לחשוב, וזו באמת המנטרה, הם לא חושבים, הם יורים ויש אשם בסיפור הזה ובעיקר יש קורבן.
פעם חשבתי שיהיה נחמד לעזור לאנשים, היום אני חושב שזה יהיה נחמד לסיים את היום הזה. אין לי יותר מדי מה לעשות, נתתי לה את הנייד שאם תהיה בעיה שתתקשר, ואמרתי לה שביום ראשון אני אהפוך שולחן.
והילד שם מחכה. והחשבון יבוא. מישהו ישלם.
שניהם, הילד, השופט, פקידת הסעד, אני.
בינתיים הילד הלך לביקור, נשבר או נעתר, אני לא יודע.
והיום הזה חייב להיגמר.
אם לא בשבילי אז לפחות בשבילו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
