דוסון
אחרי כמה שנים שבהם דשדש שנים בעסקי הקולנוע, עשה בי-מוביז שלא מצליחים לעשות באזזז ולבסוף מצא את עצמו מורה מתוסכל לקולנוע בבית הספר התיכון מקיף קריק, דוסון מוצא את עצמו מקדיש חלק ניכר מהיום שלו בלשבת מול הסולם שעל קיר הבית ולחלום על ג'ואי והימים היפים ולהקשיב לפס הקול של הסדרה דוסון קריק בנגן הסי די הישן שלו.
הוא שוכב עם תלמידה בת 15 ארוכת שער חום ומצועפת עיניים, הוא יודע שזה אסור, הוא עף מבית הספר, מסתגר בביתו ומתמכר לטיפה המרה. לבסוף בגיל צעיר יחסית הוא מת משחמת הכבד.
לא רבים מגיעים להלוויה.
ג'ואי
אפילו לפסיכולוגית של ג'ואי נמאס לשמוע מהקיטורים שלה.
היא רווקה ארסית ומתוסכלת, כותבת ביקורות ספרות לעיתון נחשב, מעשנת בשרשרת סיגריות דקות, ומקפידה לבכות כל ערב, לבד מול המראה.
הגבר האחרון שאהבה עזב אותה כי היא צינית.
הגבר האחרון שניסה לשכב איתה לא הצליח להעמיד מרוב פחד, אבל הציבור מחכה למוצא פיה והיא מוזמנת נחשבת במיוחד בתוכניות אירוח, ובקרוב ממש הניו-יורקר יקדיש לה מאמר ארוך.
היא תמיד מקפידה להדגיש בראיונות שהיא באה מעירה קטנה ושהיא יודעת מה זה סבל, אבל תמיד תחזיר את המנה שלה במסעדה ותצרח על המלצרית.
היא היתה אנורקטית, בולמית, התמכרה לכדורים ועכשיו היא בעיקר מכורה לעצמה.
היא מדליקה עוד סיגריה.
וחושבת על דוסון.
לוווזזזזזזזזזזזר! היא שואגת.
מועכת את הסיגריה במאפרה.
מוחה את הדמעה, מתקנת את האיפור
ומציתה סיגריה חדשה.
פייסי
כבר כמה שנים שהוא הבעלים של משרד פירסום בינוני בגודלו ומצליח במיוחד, שידוע בפירסמות נועזות וקריאטיביות ללקוחות שאוהבים סיכונים.
הוא נשוי כבר חמש שנים, לקארן, שאותה פגש במקרה ברחוב.
בזמן האחרון פייסי יוצא מוקדם מהעבודה, להספיק לשיעורי הלמאז', כן קארן בהריון, הם יקראו לבן ג'ושוע.
אחת לחודש פייסי נוסע, לקייפסייד לטפל באביו המזדקן, להחליק בירות עם דוסון (ולהציע לו עבודה בסוכנות, דוסון תמיד מסרב).
בערב השנה החדשה האחרון, הוא ישב מחובק עם קארן מול העץ, הם שתקו, פייסי שם את ראשו על כתפה בשקע הקטן שכאילו נועד מלכתחילה לראשו והיא ליטפה אותו, ואז הוא ידע באותו רגע, שאחרי הכל ולמרות הכל
הוא סוף סוף מצא את מקומו.
ג'ן
אתה יכול לברוח מהעולם אך לא יכול לברוח מעצמך, ג'ן למדה את זה מזמן.
היא כבר לא רוצה לברוח, טוב לה כאן, בסיאטל הקרה.
בעלה עובד במייקרוסופט, היא שדרנית רדיו ויש להם גולדן רטריבר ושני זאטוטים.
לבת הקטנה קוראים מישל והיא ציירה לאמא ציור בגן, שבו רואים משפחה מאושרת, זה חונק את ג'ן לפעמים, בעיקר בלילות. אז היא קמה ועומדת בכותונת לילה במרפסת, עד שהקור משתלט עליה לחלוטין.
לפעמים ג'ף בעלה מתעורר ומחבק אותה, יש הרבה דברים שהוא לא יודע לגביה, לפעמים היא חושבת שככה עדיף.
אחת לשנה מישל וג'ן מדליקות נר נשמה לסבתא והמשפחה תורמת קבועה ונדיבה לאגודה למלחמה בסרטן.
אמא של ג'ף שוב הזמינה אותם לראש השנה (ככה זה שמתחתנים עם יהודים) ואולי השנה הם יעשו טיול לקייפסייד להראות לילדים איפה אמא גדלה או אולי טיול שורשים לישראל, לפגוש את המשפחה של סבתא טובה.
מי יודע? חושבת ג'ן ונותנת לקור של הלילה, לחדור לה לתוך העצמות, להיכן שאיש לא יגיע.
מלבד הקור ומלבדה.
ג'ק
ג'ק שוב יוצא לדייט.
אחרי שהקשר האחרון והמשמעותי שלו שוב התפרק, הוא מחליט שהגיע הזמן לאסוף את השברים.
אין לו יותר מדי ציפיות, אין לו יותר מדי תקוות, מחר סופ"ש וביום שני חוזרים לעבוד, אין תלונות, לפחות בשמאות מקרקעין אתה לא תקוע כל היום במשרד.
הדייט די נחמד, ויש משהו באוויר הספציפי ובכלל האוויר של אטלנטה נהיה קצת פחות מהביל בעונה הזו של השנה. הם מביטים בעיניים ומחייכים, שניהם יודעים שמזה אפשר להסתבך, אפשר להתאכזב ואפשר להשבר ומזה גם אפשר להתאהב.
הוא יחזור הביתה די מחוייך, וישב לכתוב עוד כמה עמודים בספר שאולי יום אחד הוא יפרסם. אז אולי הוא ינסה לחדש את הקשר עם ג'ואי, למרות שהיא נראית לו היום שונה לגמרי מהנערה שהוא הכיר אז בקייפסייד.
הוא רוצה אהבה והוא ימצא אותה.
ואולי היא תמצא אותו, שניה לפני שהוא ימצא סוף סוף את עצמו.
ואולי כל זה בכלל מתחיל הלילה, הוא חושב.
ומכבה את האור.