לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עייפות החומר


אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור.

כינוי:  מרקופריד

בן: 51

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2005    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2005

סליחה, מלחמה


 

הבוקר חשבתי, בעקבות פוסט שקראתי, על סליחה שהיא מלחמה.

לפעמים, אחרי ריב, ויכוח, עלבון, כאב, אנחנו סולחים. סולחים לא כדי לסיים את שלב המלחמה אלא כדי לפתוח בה.

 

בניגוד לתפיסה מקובלת, שרואה בסליחה אקט בינאישי, חברתי, מנחת פיוס, אקט שממני והחוצה, בהמון מקרים אני מוצא שסליחה היא אקט אישי, אנוכי, פנימי לחלוטין. סליחה היא סוג של טהרה עצמית.

 

הסולח, כמו ישו, כאילו מכריז על עצמו כמי שיצא מהמאבק, כמפנה לחי שניה. אבל הפניית הלחי השניה היא לא אקט של פיוס, היא אקט של מלחמה, בדיוק כמו שהמאבק הבלתי אלים של גנדי, לא היה אקט של שלום אלא של התעמתות.

 

ההבדל בין להכות מישהו לבין להכריז על סליחה, הוא בשינוי המאבק מפסים של אגרסיות-אקטיביות לפסים של אגרסיות-פאסביות, כאשר ישו מפנה את לחיו השניה הוא (כמו פולניה טובה) אינו אומר: "תכה אותי" הוא אומר: "אם תכה אדם חסר הגנה - אתה הוא זה שמפסיד ואם לא תכה אותי - ניצחתי".

 

הסליחה היא גם סוג של הנצחה לריב, אנדרטה, אין פיוס בלי ריב ועל כן קיומו של פיוס תמיד יזכיר את הריב שקדם לו. לפעמים סליחה היא פתיחתו של חשבון חדש, לפעמים היא היתר לריב בעתיד (כי אם אני סלחתי אז מגיע שיסלחו גם לי כשאני אהיה לא בסדר).

 

אמרתי שסליחה היא סוג של טהרה וזאת בשני מובנים:

במובן הראשון, סליחה מנקה אותנו מכל תחושה של עוול שגרמנו ("אבל אני כבר ביקשתי סליחה!") מאותו רגע של סליחה אין לרדוף אותנו, אין להמשיך ולריב איתנו. זאת טהרת החוטא.

 

במובן השני, כאשר אנחנו נמצאים בצד הצודק וסולחים למי שפגע בנו, אנחנו מעצימים את הפן המוסרי הפנימי שלנו, מעלים את רמת המוסריות שלנו בדרגה, גם נפגענו וגם סלחנו, אז אנחנו קדושים, קדושים מעונים. זאת סליחת הקדוש המעונה.

 

סליחת הקדוש המעונה היא תשובה לסליחת החוטא, היא מעצימה את העוול, מאריכה אותו. לקדוש המעונה יש רצון להאריך את הסבל (כי קדוש סתם הוא לא, הוא רק קדוש מעונה) לזכור אותו ולהאחז בו כהסבר לחוסר נקיטת פעולות אקטיביות לשיפור מצבו. התחושה של החוטא כי סליחת הקדוש המעונה אינה כנה, מעבירה אותו לצד הנפגע והופכת אותו "לקדוש מעונה בעיני עצמו".

 

מתי סליחה יכולה להיות כנה? לא יודע.

 

אולי אנחנו צריכים לנתק את הסליחה מההקשר המוסרי-המטהר ולראות בה מה שהיא מטבע לסוחר: לפעמים היא מילת נימוס, לפעמים ביטוי לחרטה, לפעמים מילת פיוס ולפעמים היא ביטוי למלחמה אחרת.

 

העולם הרגשי שלנו הוא קצת פנקסני, השורות בו לא באמת נמחקות, לפעמים עדיף להכיר בזה ולנטרל את שאלת "הסליחה", להבין שלא חשוב אם סלחת או לא, אם החשבון פתוח או סגור, אלא השאלה היא האם, בסיכום הדברים, המקום בו החשבון הזה מצוי מיטיב איתך או לא.

 

 

נכתב על ידי מרקופריד , 17/5/2005 11:18   בקטגוריות פסיכולוגיה בגרוש פלוס כמה מאות שקלים  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בילי ב-21/5/2006 08:07



35,793
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 30 פלוס , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרקופריד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרקופריד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)