הבוקר הגעתי למשרד בסביבות 10:00 בבוקר וחשכו עיני, המשרד שלי היה מלא בארגזים, קלסרים, ציוד משרדי, תיקי דיילים ומזוודות (שבהם קלסרים ומסמכים) הכל כיד המציאות הטובה של משרדנו.
נתברר, כי כ' שפרשה ממשרדנו חזרה לגיחה והוחלט לשם כך לפנות את אחד החדרים ששימש למחסן, על מנת שתוכל לשבת עם הלקוחות.
מכיוון שאני לא הייתי, צוות המשרד היקר שלי בראשות ר"ק, שקודם עושה ואח"כ חושב, החליט להעביר הכל אלי ואח"כ (אולי) לבזר את זה בין החדרים ואילו מ"ש הסתובבה בין כולם בחיוך יודע סוד, ואמרה: חכו מה יקרה כשמרקו יגיע.
אז מרקו הגיע, התעצבן, התיישב בכיסא מיואש ומייד קיבל טלפון מלקוחה נודניקית, שלא מפסיקה לקרצץ. לא חלפו 10 שניות (לטילים נותנים זמן התראה יותר ארוך) ועוד בטרם צוות המשרד הספיק לתפוס מחסה, החלו להישמע ברחבי המשרד שאגות עולות ועולות, שבאמצעותם דיווחתי ללקוחה, לצוות המשרד, למשרדים השכנים ולשגרירות ישראל בעמאן, בדיוק מה אני חושב עליה.
אחרי שסיימתי להרוס את הגרון (ויש חזרה הערב) התחלתי לסדר קלסרים בעזרת המזכירה, כש- ר"ק החצוף, בא ומתיישב על המחשב שלי כדי לגלוש באינטרנט, גירשתי אותו מיד. הגם בלגנת? גם לא סידרת? וגם גלשת? איי טינק נוט.
התחלנו לשנע ארגזים ברחבי המשרד (אז מה אם המזכירה לא תוכל להזיז את הרגליים כי כל הקלסרים מתחת לשולחן שלה ואיזה מקום יותר מושלם לציוד משרדי אם לא בפינת הקפה?) כשר"ק שוב מבקש להשתלט לי על המחשב.
הבהרתי לו שלא יתעסק איתי. הוא שאל אותי אם אני רציני. נתתי לו מבט שאמר: הייתי צוחק איתך אם הייתי מכיר אותך. הוא נעלב הלך לחדר וטרק את הדלת. בדרך לחדר שלי, עברתי דרך החדר שלו, פתחתי את הדלת ואמרתי לו: "צוחקים איתך, תרגע" וטרקתי את הדלת.
אושר גדול.
מ"ש ניסתה להראות לי איזו אנקדוטה וקיבלה נפנוף עצבני שכלל את המשפט: "עזבי אין לי עצבים לזה עכשיו" - לפחות היא מכירה אותי וידעה שזה יבוא.
מעצבים גמרתי את כל המטלות הקטנות בעבודה, כתבתי שני מכתבים נוזפים, ניהלתי מו"מ שניסיתי להתחמק ממנו והצלחתי אפילו לנהל שיחת טלפון בלי להעליב אף אחד (אני מקווה).
בשוך הקרבות, אין לי קול, ר"ק ואני לא מדברים ואני עצבני.
ומכיוון שכך,
מישהו רוצה מכות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
