בכל פעם שמתקשרים לחברי ההולנדי, תומר הוא עונה לטלפון בשמו הפרטי כלומר הוא לא אומר: "הלו" או "שלום" או אפילו "כן" קצר רוח אלא הוא עונה: "תומר!" (מה שלא מפריע לו להישמע קצת קצר רוח בכל זאת).
מילא כל זמן שהיה בהולנד חשבתי שזה מנהג הגויים, אבל כשהוא ביקר בישראל (באפרגרייד ובחוף הילטון עדיין עושים הנשמה לכמה הומואיות שלא יכלו לשלוט בעצמן) וענה כך לטלפון, הרגשתי חובה מוסרית לברר איתו פנים אל פנים את הסוגיה.
מסתבר שבהולנד, אכן כך, נהוג להקדים ולומר לאיזה נמען הגיעה השיחה לפעמים עם ברכות שלום קצרות קודם ("הוי" או אכטאן תחטן או ואט אבאר דיי סיי שם) אבל מכיוון שחצי מהמטלפנים לתומר הם ישראלים ומכיוון שתומר רק חצי הולנדי אבל גם חצי ישראלי, הוא הוריד את ברכות השלום ונשאר עם השם בלבד.
גם כשמתקשרים למקום כלשהו מסתבר שנהוג בהולנד לומר: "שלום מדבר תומר, אפשר לדבר עם..." מה שנשמע הגיוני וברור אבל אם תבחנו את זה היטב תגלו שאצלנו השיחה היא הפוכה והולכת בערך כך:
"שלום, אפשר לדבר עם מרקו"
מי מבקש?
תומר"
זו הגירסה הנימוסית בגרסאות אחרות התשובה למי מבקש יכולה להיות: זה פרטי / זה אישי / חבר שלו / הוא לא מכיר אותי / דגית מהקאמרי / אני... והחצופה מכולם: "עם מי אני מדבר???" (אני שאלתי קודם!).
אני רק חושב מה היה קורה אם היו מאמצים את השיטה הזו של להגיד את השם קודם בישראל במקום הלו או שלום:
"אבי!"
"איזה אבי"
"מי מדבר?"
"יוסי"
"איזה יוסי?"
"אתה אבי כהן?"
"כן, יוסי לוי?"
"אבי כהן, אבי כהן?!?"
"יוסי מהמילואים, כן?"
"זה 6578277?!?"
"לא המספר האישי שלי: 55582"
"אתה הבעל של אורית?"
"לא, לא יש לך טעות, אני רווק"
"אה סליחה אבל אתה נשמע נחמד, רוצה להכיר את אחותי, קוראים לה דגית והיא מוכרת מנויים בקאמרי..."
שלא לדבר על שיחות שילכו ככה:
"אבי!"
"לא זה יוסי"
"אה סליחה טעות במספר"
"אבל אני התקשרתי!"
"אה, אז את מי אתה רוצה?"
"את אבי"
"פיספסת אותו, כרגע יצא!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
