כל הזמן לא ידעתי איך להגיד אותו, קראתי לו הבחור, אח"כ החמוד, לא ידעתי אם מותר להגדיר את מצבנו "כיוצאים", על "החבר" נראה היה לי שאין מה לדבר, הוא היה חוטף התקפת לב, ואני לא עושה את זה לאנשים, אני בחור נחמד.
כל הזמן שאלתי את עצמי איפה אנחנו עומדים, ואח"כ למה אנחנו רק עומדים ולמה מה שבראש שלי זורם מצויין נמצא על אש קטנה נורא וכרגיל אני אדיוט, שמכיר את כל הסימנים ובוחר לחפש אחרים, כולם מסביב הבינו את מה שאני ידעתי ובכל זאת נתתי צ'אנס, כי אני בחור נחמד.
קניתי לו במתנה סט פחדים שמעולם לא היה לו, פחד ממחוייבות, רצון בלתי נשלט לספייס, צורך בלתי נלאה בזמן, כשי לחג הוספתי גם רצון לעשות הכל לאט, כי אני בחור נחמד.
אני תמיד בחור נחמד, כנראה שהרבה אנשים חושבים ככה, המשפחה שלי החברים שלי, האקסים שלי. לא, לא רק בשיחת הפרידה-אל-תעשה-לי-סצנות, עם רובם נשארתי בקשר, עם רובם זה כאב בהתחלה, עם רובם זו הדרך להתגבר, עם חלקם הרווחתי חברויות מוצלחות וזה המקום היחיד שבו אני מקיים איתם קשר הדדי, כשיש חברות ולא יותר, כשמחפשים בחור נחמד.
כתבתי כבר הרבה שירים על פרידות, על מחמאות שנותנים כשעוזבים על חיזוקים מופלאים כגון אתה מקסים וטוב וסקסי, אבל לא בשבילי, אני לא מחפש בחור נחמד.
צודק.
גם אני לא.
אני מחפש אהבה.
אני מבטל את עצמי מתאים את עצמי, אני זליג של מערכות יחסים, אני החתיכה החסרה שגורמת לך להרגיש חסר גם כשאתה אמור להיות שלם, אני אגרום לך להרגיש נוח כשאתה רוצה להתרגש, אני בדיוק העשן בלי האש, אני בחור נחמד.
תמיד הקטעים כאן (חוץ מאחד) זכו לכותרת "או", אני תמיד נותן אופציות, אנחנו יכולים להיות שניים או שני אחדים, אני עכשיו מאוהב ומחר אני אוהב אותך כמו חבר, אני לא מוותר על אנשים טובים, על אנשים שבאו מכוונות טובות והלכו מאהבה, אני בחור נחמד.
אלו הרחמים העצמיים שלי שפועלים עכשיו, אל תתנו להם לגרות את בלוטות הרחמים שלכם, אל תגידו לי שאני עוד אמצא את האחד, שמגיע לי מישהו שיעריך אותי כמי שאני וירצה אותי כפי שאני. זה לא יקרה.
לא לפני שאני אדע את מקומי ואת ערכי.
עוד לא הגיע הזמן.
בינתיים אני רק בחור נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
