עייפות החומר

אני לא מתעצבן.

אני לא מתרגז.

אני אף פעם לא כועס.

פעם כעסתי.

הפסקתי.

הבנתי שאני מכור לזעם.

לכוחניות השלילית הזו.

אז נגמלתי.

נגמלתי, ולמדתי את הכוח השקט בשלווה.

את העוצמה של החיוך.

את החולשה שבסטירה ואת הכוח המאחד שבחיבוק.

כי מה קורה כשאתה מתרגז על מישהו? כשאתה מתעצבן? חלילה מקלל?

אתה לכאורה מוציא את זה, אבל בעצם נשאר עם האפטר שוק המר הזה... "ראית מה הוא עשה לי?" "אני לא מאמין שזה קרה!".

אתה רק לכאורה פורק.

אתה בעצם מעמיס.

ולא כבד לך כבר ממילא?

אז במקום ההרגל המידי לכעוס, במקום ההרגל הזה להתעצבן הרגלתי את עצמי להרגע, להתמכר למתיקות המפעמת של השלווה.

כי לפעמים עדיף לוותר על קצת כבוד בשביל המון רווח ורווחה עצמית.

לא צריך זן בשביל זה, גם ביהדות נאמר: "מענה רך ישיב חימה"

אז כשמישהו מעצבן אותי? מנסה להרגיז? מקלל אפילו או אומר משפט שלא במקום?

אני מחייך.

ועם החיוך הזה ניגש אליו, מניח יד על הכתף, בחיבה, אולי מעביר איזה לטיפה על העורף, כמובן בחיוך ותוקע את הסכין בבטן.

לא מסובב.

כי לסובב זה לכעוס.

_________________________________

הארץ יום שישי.

ואחרי הפעם השלישית שנזרקתי מהעריכה ונמחק הקטע, אני מחייך עכשיו, מאווווד מחייך.