עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2005
הכל הפוך כולל קפה הפוך
יש לי יום רע היום.
קמתי מצוברח ו- "הפוך".
הכל הולך קשה (כל הדוגמאות הן קטנות ומעצבנות והחלטתי לחסוך אותן).
בצהריים הלכנו לקפה "דומיניק". שמו של מוסד זה יצא למרחוק (ולא בלי בסיס) בגלל דברי המאפה, בעיקר הקישים והעוגות שלו ואנשים מפונפנים נוטים לקפץ אליו ממחוזות גוש דן.
הקפה בנוי בעצם משני סוגי שירות, דלפק לרשות מפונפנים-חיצוניים שרוצים לרכוש וללכת ושולחנות בחוץ ובפנים ובר לאורך החלון לטובת המפונפנים המקומיים.
אנחנו שאיננו מפונפנים נוהגים לפקוד את בית הקפה בימים קשים, כשבא לנו משהו קליל לאכול ואולי גם קפה (שאיננו נס) ואיזו עוגה.
כאמור שמו של בית הקפה יצא לו למרחוק, אלא שבאופן מצער תודעת השירות (שכנראה מתגוררת במרחק רב ממנו) לא שמעה עליו ובית הקפה לא שמע עליה. כך כולל בית הקפה מלצרים זעופים, המעניקים שירות רע במשך כל שעות הפתיחה (עד 20:00 בערב, שכן משעה זו מת האיזור ובתי קפה שממש רוצים לקוחות מתחילים לתת שירות).
בשעות הבוקר מסתובבת בבית הקפה מלצרית אחת מנומנמת ועובדי דלפק בלתי אדיבים, בשעות השיא (הן שעות הצהריים) פועלים כארבעה עובדי דלפק, אף לא אחד מהם מעלה על בדל שפתיו חיוך והם מבלים את עיקר זמנם בהמתנה ליד הקופה (האיטית משהו או שמא זה עובדי הדלפק שאיטיים) ליד הטוסטר אובן וליד המטבח.
מלצרי בית הקפה המשרתים כ- 15 שולחנות ובר בן 10 מושבים (בשני חלקים) הינם שניים במספר! אחת מהן באופן קבע אדיבה והשניים האחרים (הם עובדים לסירוגין) בלתי נחמדים ובלתי יעילים.
בית הקפה עודו עובד בשיטת הפנקסים וכך אם הזמנת מ- ורד כריך טונה, והוא התמהמה כרבע שעה (הלכו לדוג?) וביקשת מ- יעל את הכריך שלך, יעל לא מוצאת את ההזמנה - שואלת אותך ממי הזמנת, ורד יצאה להפסקה עם הפנקס - אתה מתאר את ורד - רפי גינת מכין את שידור חוקר עם השוטרים הטלפנים - אתה מזמין בשנית - ממתין רבע שעה (לדיג צריך סבלנות!) - מגיע הכריך מידיו של אנטיפטרוס - אכלת אותו בחמש דקות - חיפשת מלצר - אין - אחרי חמש דקות מופיע אנטיפטרוס - אתה מבקש חשבון - לא מוצאים את ההזמנה - מי המלצר? - אתה מתאר את ורד, מתאר את יעל (מתאר לעצמך את רפי גינת מהדק את המצור סביב בית הקפה) - ורד חזרה מהפסקה - יעל סיימה משמרת - אתה סיימת את הסבלנות שלך...
בערב לעומת זאת יש עובדת דלפק אחת, שאר האנשים מזגזגים בין שטיפת רצפה (דומיניק מבקש שיעזרו בדלפק - הם מניחים את הספונג'ה ושואלים מה תרצה - ואתה כבר לא בטוח שאתה רוצה) וקיפול שולחנות (אתה עוד פה?)
באחת הפעמים חיכיתי כל כך הרבה זמן לשירות כדי לרכוש עוגה מעפנה, שהתייאשתי נסעתי עד לארקפה ברמת החייל (עיקוף גדול הייתי צריך להגיע לרמת גן) קניתי עוגה (לקח בדיוק שלוש דקות על השעון) ונסעתי ליעדי, עם נסיעות, חניה (ועצבים) לקח לי כרבע שעה יותר מהזמן שהמתנתי בדומיניק.
ואת כל זה אני מספר למה?
כי היום הלכנו לשם לארוחת צהריים. היה עמוס כרגיל, השולחנות כולם מלאים, פנינו פנימה ועל אחד הדלפקים ישב אדם, כך שמימינו כסא אחד ומשמאלו שני כיסאות שהוא הזיז אותם כך שנותר מקום רק לאחד.
רצינו לבקש מהמלצר שישאל אותו, בטובו, אם הוא מוכן לזוז. אך אין מלצר.
זאת חולפת על פנינו, אנטיפטרוס חולף על פנינו שלוש פעמים ולא שועה לפניותינו, עובדת דלפק (עם חולצת בטן מכוערת (שתיהן גם החולצה וגם הבטן) מפנה אותנו לאנטיפטרוס.
לבסוף אני מצליח למשוך את תשומת ליבו של אנטיפטרוס, וזאת יש לציין בהיותי לקוח שבעבר נהג לפקוד את המקום די בקביעות אנטיפטרוס מכיר אותי ומדי פעם מפטיר לעברי "מה שלומך?" קריר, אני אומר לאנטיפטרוס שאנחנו רוצים לשבת על הבר.
"אבל איפה?!?" - תמה אנטיפטרוס.
"תראה האיש שם אם תשאל אותו אם הוא מוכן לזוז... (כי הרי שני מקומות משמאלו הוא רק צריך לנוע טיפה ימינה)"
"אני לא יכול לשאול אותו את זה! אם אתם רוצים לשבת שם אתם צריכים לשאול אותו!"
ויובהר כי גם אנחנו איננו מרגישים בנוח בכך שמישהו יזוז ממקומו בעטיינו, אך נדמה לנו, שאם מישהו חוסם שלושה מקומות אפשריים לא יהיה זה בלתי מקובל לבקש ממנו לזוז מעט (ומספר הפעמים שביקשו ממני בנימוס בבתי קפה וברים לזוז כסא על הבר, לרבות בבית קפה זה...).
האם אין זו חוצפה? או שמא זה רק אנחנו?
אנחנו אגב הלכנו וכנראה ששנית לא נחזור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
