עייפות החומר

ביומיים האחרונים יצא לי לשמוע ולראות מספר ראיונות עם ביבי נתניהו ומקורביו.

מה שיפה אצל נתניהו ומקורביו, שהם משבטים את אותו הטקסט בדיוק מוחלט מראיון לראיון, את אותו מסר קליט, מהיר, חד ומשווקים ומשווקים ומשווקים.

הפעם מכיוון שתוקפים את ביבי בנושאי חברה וכלכלה, הכין ביבי תשובה שהולכת בערך ככה (בערך, כי אני לא משובט-ביבי):

אני לא אתנצל על המדיניות הכלכלית שלי. אנחנו הצלנו את הכלכלה הישראלית מקריסה. רק בגלל המדיניות הנכונה שלי, חידשנו את הצמיחה, הנענו את המשק, הזרמנו עשרות מליארדים לקופת האוצר, שעכשיו אפשר להפנות לטובת עניים, קשישים ושכבות מצוקה.

לקח לי זמן להתגבר על הספין ולהבין מה מפריע לי בטיעון הזה, ומה שמפריע בו הוא המבנה הלוגי שלו: קודם אוספים כסף בקופה אח"כ מוצאים. זה טיעון מסוג יתנו יקבלו לא יתנו לא יקבלו, טיעון שנשמע יפה על הנייר אבל טומן בחובו שתי בעיות:

האחת, שמובלעת פה ההנחה שאם לא היה נכנס כסף לקופה, אז לא היינו עוזרים לעניים, לנכים, לקשישים וכו'  הנחה שבתוכה מובלעת הנחה נוספת, שמדינה שייכת יותר למגזרים היצרניים מאשר למגזרים הלא-יצרניים, לכן צריך להציל את הכלכלה עבור בעלי ההון ומעמד הביניים, גם במחיר של פערים חברתיים, הרחבת העוני, פגיעה בקשישים, בחולים, בנכים ובכל מי שלא מכניס כסף ממיסים.

זו הנחה קפיטליסטית קיצונית שכנראה לא מקובלת על רוב אזרחי המדינה, שרוצים לפחות ברמת הטייטל לחיות במדינת רווחה.

השניה, והיא יותר מרגיזה, שלפי טענת נתניהו המדיניות היתה לצבור כסף ואז לחלק אותו.

זה קצת דומה למישהו שחיי מלחם ומים ושם את כל הכסף בבנק כדי שיום אחד הוא יוכל לחיות כמו מלך.

אם באמת נכונה טענת נתניהו והמדיניות הכלכלית שלו הביאה לצמיחה שהגדילה את קופת האוצר, מדוע לא הועברו כספים אלו מייד לכל אותם תחומים חיוניים שקוצצו, כמו הגבלה על קצבאות נכים, הרחבת סל התרופות, מילוי תקנים בבתי חולים ובלשכות הרווחה הקורסות וכו וכו וכו וכו.... למה צריך לחכות לקריסת כל מערכות החברה שלנו, לצבור כסף ואז, רק אז, לסייע לחלשים (כטענת נתניהו) מה ההגיון בכך?

אולי ההגיון הוא בזה, שאם היתה הממשלה ממלאת ימיה הבחירות היו נערכות בנובמבר 2006,  תקציב המדינה שאמור היה לעבור בדצמבר 2005 היה למעשה תקציב שנת בחירות, שמיטיב מאוד עם החלשים, וזו היתה כלכלת בחירות ליכודניקית מובהקת.

או שאולי מעולם לא היתה כוונה להפנות את הכסף לחלשים, את הסיפור הזה מוכר לנו ביבי היום, כששר אוצר אחר, מתון מעט יותר, יושב בכסאו ומפלגת העבודה עושה קולות של רווחה.

יכול להיות שביבי באמת הציל את הכלכלה הישראלית, יכול להיות שהכניסה לתהליך ההתנתקות והרגיעה הבטחונית היחסית סביבו עשו טוב לכלכלה, מה שבטוח ששני המהלכים גם יחד השאירו ציבורים גדולים עם השאלה: איך זה שכמצילים את המדינה הם מרגישים דפוקים?