כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2004
טרום יומן מילואים - יוצא מעזה או הקדמה להקדמה
ביום ד' אני יוצא לשבועיים מילואים. חשבתי אולי יהיה מעניין ונחמד לערוך מעין יומן מילואים, שכנראה לאור תנאי המילואים עצמם, יכתב בזמן אמת על בלוק כתיבה (צריך להיזכר איך עושים את זה) ויועלה במהלך או אחרי המילואים כאן (האם אני אעמוד בזה?).
על כל פנים, הנה לפניכם פרק הטרום טרום מילואים, הפעם האחרונה בה שירתתי במתקן כליאה (מתנצל על האורך מקווה שתשרדו).
הים של עזה הוא לא רק מקום גיאוגרפי, הוא גם מושג.
משם רוצים מנהיגים מסויימים שעם מסויים ישתה, ושם היו מעדיפים מנהיגים של אותו עם שהעם האחר יטבע. כך או כך, הכביש הארוך ממחסום ארז, עובר לאורכו של אותו ים שהיה אז דומה במראהו לים של אשדוד או של אשקלון, טרום ימי המרינות. סירות דייגים קטנות, ילדים מתרחצים, זוגות מטיילים, פסטורליה של שטח אויב.
זאת הפעם הראשונה שלי בעזה. נוסע בניידת הבלתי ממוגנת שלנו, אני הליווי, לידי הנהג מאחורה יוסי ט. שעומד להיות מסופח לשם לחודש חודש וחצי, די מפחיד אם לומר את האמת, אבל פה לפחות לא יצעקו לנו "מאאאאנאאאייק".
הכביש ארוך, מלא פניות, אנחנו לא ממש מכירים את הדרך ונוסעים אחרי מכונית ממוגנת שעליה טפסנו טרמפ במחסום ארז. לבסוף פניה, עליה קלה ימינה ובסופה מעין מחסום, מי שימשיך עם הכביש (ויפנה כמה פניות) יגיע למרכזה של עזה, עיר שבליבה חומה ומאחורי החומה ממשל, עם בית כלא ואסירים בחליפות שב"ס חומות. שם גם נמצאת תחנת משטרה צבאית עזה, בית מעצר ובית משפט, אבל אנחנו לא לשם, אנחנו פונים שמאלה ובאים בפאתי הדרך הארוכה, שבסופה עוד ש"ג ועוד שער, השער למתקן חוף עזה.
המתקן כולל, מעט אסירים פליליים, הרבה מידי אבנים, כמה מחבלים עם דם על הידיים וכאלו שלא הספיקו. יש שם ארבעה אגפים שכרגיל בבאלאגן ישראלי ידוע ורגיל מכונים א' 1 א' 2, ב' ו- ג'. אגף ד' הסמוך לגדר החוף פונה מיושביו לאחר שמפגינים שוחרי שלום בעזה טיפסו, בעקבות ועידת מדריד, על החומות וזרקו עלי זית פנימה.
חוץ מזה, משרד רישום, אפסנאות, מגורי קצינים, משרדים, חדר אוכל, שער נוסף ומאחוריו שטח נוסף שעליו לא נדבר, חדרי חקירות, אוהלי מילואמניקים שנחלקים לשניים, אלו שישמרו על המחנה ואלו של משטרה צבאית שישמרו על העצירים. כמה חיילים מהעתודה יעזרו לאלו האחרונים במשימתם.
המגורים מחוץ למתחם המתקן עצמו, בוילה גדולה ורבת מפלסים. בקומה התחתונה מצ"ח, בקומה השניה חיילי המתקן בשני חדרים, מקלחות מועדון, בחוץ בריכה, גג מגניב ומאחורה וילה מפוארת חצי בבניה שמספרים שהיא שייכת ליאסר ערפאת בכבודו ובעצמו.
אם רוצים לתאר את עזה במילה אחת המילה תהיה "לח".
לחות איומה, מחניקה, שנכנסת לריאות, לא חם, דביק ומהביל. אני והנהג נמלטים חזרה למזגן הרכב, משאירים את יוסי ט. באמצע האינפרנו ומקווים לא לחזור לכאן לעולם, וכמובן חוזרים לשם חודש לאחר מכן.
הפעם אני במושב האחורי, נהג אחר, מלווה אחר, אותה דרך ארוכה, אותו ים פסטורלי. המזגן של הרנו מקרטע, אותם שערים אותו מקום, אני ויוסי, אחד תמורת אחד, סיפוח תמורת סיפוח.
חודש אולי חודשיים אני אהיה מש"ק ליווים במתקן חוף ואני מבואס נורא, לא רק בגלל המקום, לא רק כי לח. גם, לא רק, אני מפחד מהלא נודע, מאיך אסתדר ומה יהיה.
אני איש מוזר, תמיד הייתי, ביום הראשון בטירונות שהתברר שמכל המקומות נפלתי דווקא על משטרה צבאית שמחתי, קלעו בול. לא מתאים לי להיות שוטר ולכן מאוד מתאים לי להיות שוטר. לא מתאים לשמאלני יפה נפש כמוני להיות חייל בעזה ולכן מאוד מתאים לי להיות בעזה, מוזר.
את הזמן שם ביליתי בביצוע משימות במתקן, שכללו ליווי של עצירים למשימות שונות במטבח הכלואים ובעבודות יזומות ולחקירות במתקן, שבאותה פעם אחת שבה שמרתי שם, שמעתי את איש השב"כ מכה נער פלשתינאי בן 15, ועוד אחד ועוד אחד, בשלישי הלכנו אני והמסופח האחר להתלונן למ"פ. אנשי השב"כ סולקו מהמתקן ליומיים, גם מתוך עקרון אבל גם מתוך חשש מאנשי הצלב האדום.
אבל עיקר העבודה היתה נסיעות לסירוגין, פעם לממשל מרחק של חמש-דקות-פחד למרכז עזה, עמוסת מידיי האבנים ולאחריהן בילוי משמים בתאי המעצר של "בית הדין הצבאי". בבוקר היום תאי המעצר הם כמו מערה אפלה וקרירה ובצהרי היום הם כמו מדורה לוהטת ומצחינה מריח הזיעה של העצירים. הצדק בעזה מסריח. עורכי הדין של העצירים קיבלו במקרה הטוב, כמה דקות שיחה איתם מעבר לסורגים בנוכחותנו. השופטים שלהם היו מורכבים משופט "מקצועי", קצין מהממשל ובדר"כ קצין המילואים שהיה אחראי על הליווי. כולם הכירו היטב את התיק, הבינו כל מילה, שקלו בכובד ראש את המקרה ולאחר מכן, כתוצאה מתבקשת להליך הוגן הרשיעו את כוללללם וגזרו על כולללם עונשי מאסר.
הנסיעה בכיוון השני, נטול דרמות משפטיות ועמוס עצירים היה קציעות.
דרך ארוכה ארוכה ארוכה ארוכה, שלושה מטפלי עצורי שטחים יושבים בסוף האוטובוס במושב האחורי מוגנים בשבכה, שמעלה שוב ושוב כל פעם את השאלה מי בכלא אנחנו או הם? באמצע עצירים, אזוקים בידים וברגליים (לא זוכר אם מכוסי עיניים) ומקדימה עוד צוות. המטרה להגיע בלי להירדם, האמצעי להירדם מבלי להיתפס.
מגיעים לקציעות פורקים את האסירים למן מכלאה קבועה. אם עזה לחה, קציעות רותחת, חום אימים ויובש נוראי. יש שם מכונת שתיה אחת שתמיד יש בה רק נקטר מנגו ואפרסקים מצמיא או קולה, אני בוחר באפרסקים. חדר האוכל די נורמלי, אבל חדר אוכל, עשר דקות עד להתארגנות מבלים במזגן חדר היחידה, שוטפים פנים במקלחות, ומתפללים שנוכל לנסוע באוטובוס ריק בחזרה לעזה.
אוטובוס ריק משמעו דרך קיצור, משמעו הגעה מוקדמת, מקלחת נורמלית, כמה שעות חופשיות לפני עלית המשמר בערב. פעם אחת יצא לנו לנסוע באוטובוס ריק, חלק מהפעמים נסענו עם עציר או שניים חזרה, בדרך ארוכה ארוכה ארוכה וקשה יותר שלא לישון. רק שני עצירים, חלק חושבים שאם היינו הורגים את כולם כבר היינו בעזה, חלק חושבים שאם לא היינו עוצרים כל כך הרבה עצירים, כבר היינו בעזה. יקח עוד כמה שנים עד שרוב החברה הישראלית תבין את האבסורד. מי בכלל רוצה לחזור לעזה?
אבל עזה זה הבית, זה היכן שהחפצים שלך מחכים לך. היכן שהמקלחות מגלות לך שלל בחורים חטובים בשנות העשרים לחייהם, מסוגים ומינים שונים שאפילו בטירונות הנכים שלך לא ראית. בחור אחד אקסהיבסיוניסט של ממש ואלוהים טוב שכך, עם גוף של אל רוסי, אוהב להתרחץ בעירום בבריכה ואתה מעודד את המנהג הבלתי מגונה הזה ומעז רק בראש לחשוב על המעשים המגונים שאתה רוצה לעשות איתו.
אבל ברוב הפעמים חוזרים עם אוטובוס מלא בעצירים מקציעות, מעמידים אותם בצורת ח' ברחבה ליד אגף א' 2 הם מרוקנים את החפצים, עורכים עליהם חיפוש, מחרימים להם שעונים, שולחים אותם להחליף בגדים, בפיקוח, לצבעי הכלא וממיינים אותם לאגפים.
בערב, לאחר עליית המשמר, המסופח, כלומר אני, מחלק סיגריות נובלס לעצירים.
פרוצדורה שלמה עומדת מאחורי התפקיד הזה שיש בו כוח רב. זה מתחיל בקבלת רישומי מספרי האסירים בחלוקה לאגפים, מהרישום. לכל אסיר מגיעות שתי סיגריות כמדומני בערב, לפי מספר האסירים בכל אגף נקבע את מספר הקופסאות שנקבל באפסנאות. מוצאים את האפסנאי או את עוזרו. מכריחים אותם לפתוח את האפסנאות. רבים איתם על כמות הקופסאות שתקבל. "אין לי" שואג קצין התחזוקה, "כל יום אותו ריב?" אני שואל. "אבל אין", הוא אומר, "יש כמו שהיה אתמול", אני משיב.
שני סוגים לנובלס, חפיסה רכה למגע ושטוחה וחפיסה נפוחה שמעידה שעבר זמנה. האפסנאי מתעקש לדחוף לי יותר מהסוג האחרון, אני מסרב, מתווכחים.
"שיעשנו מה שיש, גם ככה זה יותר מדי", "נו די בחייך, אתה לא רוצה לגמור את היום?"
טיעון מנצח. אני יוצא לחלוקה, נותן לשוויש בכל אגף את כמות הקופסאות המגיעה לו, הוא רוצה יותר, אני נותן לו עוד חצי קופסא, בתמורה האגף לא עושה בעיות, לא לי ולא לאף אחד אחר. השומרים באגף מקבלים עוד חצי קופסא, הם יצ'פרו את השווישים במהלך הלילה, התנהגות לא טובה של האגף ויחס הקופסאות הנפוחות מול השטוחות עולה ולרעה.
גומר את הסיבוב, עורך רישום, רואה טלויזיה לדעתי קראתי שם אפילו ספר, התיידדתי עם מסופח נוסף וכמה עתודאים חביבים, יחד היינו קליקה בתוך קליקה. אח"כ הגיע גרשון מש"ק השלישות, שלימים עבר לשרת ביחידה שלי, הקליק היה מיידי, והיינו לקליקה שבתוך הקליקה שבתוך הקליקה, בן אדם כלבבי, חנון מטורף כמוני אבל בולט בפראיות של פאנקיסט, בלתי גברי בעליל על רקע הצהוב אפור של בית הכלא והמאצ'ואיזים השולט.
בסוף הערב הולך להתקלח, נרדם. קם. מסדר. ריכוז אסירים, אזיקים. אוטובוסים יום אחרי יום, עד יום שישי.
יום שישי, יום הביקורים.
מתחיל בנסיעה קרבית, שחפ"צים וקסדות, לקסבה שנמצאת על שפת הים. שם מארגנים ובודקים את בני המשפחות שבאים לביקורים, חשופים לגמרי מכל כיוון, מתחלקים לאבטחה ובדיקה, אח"כ מלווים אותם בדרך אל השער הפונה לים, שם בודקים בש"ג, ושוב בעמדות קבלת האורחים, שם הם נפגשים עם העצירים.
עד משהו כמו 11:30 צריך לסיים הכל, בסביבות 12:30 תתחיל התנועה למסגדים ומהם. התנועה בעזה לרכבים לא מבצעיים תהיה אסורה. 12:00 הוא הדד ליין למי שיוצא הביתה.
שועטים למגורים, מזיעים לגמרי, מתלבטים אם להתקלח, אין זמן, צריך לסדר תיקים, לארגן את החדר, צריך להחליף ממדי ב' למדי א', לדאוג שהבגדים יהיו מגוהצים, לא לשכוח את הסמלים והשרוכים, לא לאבד כומתה ולצחצח את הנעליים שזכו לשכבה כל כך עמוקה של לכלוך ואבק. יש בערך 15 דקות, אז מסדר. בכל זאת משטרה צבאית ונורא מקפידים שתיראה כאילו יצאת כרגע מניידת שיטור. אין הנחות.
עוברים את המסדר, מקבלים פסים, עולים לאוטובוס, נוסעים מעזה, במחסום ארז יורדים ומתחילים לתפוס טרמפים. לי ולבן של סגן ראש העיר הכי כיף, רוב הטרמפים יעברו דרך הכניסה הדרומית לעיר. משם לו יהיה יותר קל להגיע הביתה, ואני אזדקק לעוד שני טרמפים לפחות או לאחד ואז אלך ברגל עד הבית, באשדוד חם אבל לא לח כמו עזה, אני ממילא מלוכלך.
ביום ראשון אעשה את הדרך ההפוכה, טרמפים עד לכניסה הדרומית, טרמפים עד מחסום ארז, טרמפים ממחסום ארז וחזרה למתקן החוף. יום אחרי יום שבוע אחרי שבוע, עד שכמעט אחרי חודש וחצי, שנראה לי כמו שיגרת שנים ארוכה, מגיעה הניידת, זו מהיחידה שלי.
אני ניגש אליה , מקדימה נהג ומלווה ומאחור יוצא ברוך, בן מחזור שלי.
ברוך מסתכל על סביבותיו במבט עגמומי מאוד, מזכיר את שלי מלפני חודש וחצי, אני מחייך בחיוך שמזכיר את זה של יוסי ט. לפני, זה שנכנס וזה שיוצא, אני יוצא מעזה.
"איך פה?", שואל ברוך.
"לח", אני עונה.
"בעיקר, לח".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
