עייפות החומר

במובן מסויים מילואים זה סוג של תוכנית מציאות, משהו כמו הישרדות. ארבעה בחורים מיחידה אחת פוגשים שלושה בחורים שהתקבצו ממקומות שונים, יחד הם צריכים להתחלק לשני צוותים של שלושה ולפטרול. מי יכרות ברית עם מי? מי מבין ארבעת החברים המקוריים ישאר לבד? אילו דילים ירקמו? צפו בפרק הבא של.... הישרדות - מגידו!

אחד ההבדלים העיקריים בין תוכנית מציאות למילואים (מלבד העובדה שבסוף לא זוכים במליון דולר) הוא שבניגוד לתוכנית הישרדות במילואים המנצח הוא לא מי שנשאר אחרון אלא מי שהולך הביתה מוקדם יותר.

וכך אחרי ששקע האבק ואחרי שתוך דקות ספורות קמו והתפרקו קואליציות (בהתאם לאפיון המשתתפים, אורך המשמרות, סידור המשמרות ומידת האמון האישי) נותנו לבסוף שלושה מהיחידה והרביעי הצטרף לשניים לא מוכרים, מהם א', ששומר במקביל אלי והתגלה כחמד של בחור ו- ד' שאלו לו המילואים הראשונים, אין לו רכב וחמור מכך אין לו שכל ועל כן צא ולמד הוא יהיה זה שישגע אותנו.

עמדת הפטרול שמאפשרת לשמור בלילה ולצאת ביום נכבשה בידי נ' בכשרון רב ובתרגילים שלא היו מביישים את גדול מנצחי תוכניות ההשרדות למיניהן, הוא מרח תחמן, עקף וקבע עובדות בשטח בתוך דקה וחצי, למגינת ליבו של ר' הג'ינג'י מהיחידה שלי שרצה לצאת ללימודי הרפואה שלו בבוקר (והרי לא לישון בלילה זה ממילא העתיד הצפוי לו בקרוב) אבל כמו בכל תוכנית השרדות, אסור לך אף פעם להיות בטוח ושאנן, אסור לנוח על זרי הדפנה והנצחון של אתמול הוא ההפסד של מחר, ולמעשה ההפסד של היום שבו הודיעו לו שהוא מועבר מעמדת הפטרול ואת יתרת המילואים (אחרי כמה ימי חופש) הוא יבצע בקציעות (ע"ע- חור).

גם ד' הצעיר נשלח לשם ומיד החל במסע אוטוסוגסטי שכלל משפטי מפתח כמו: "קציעות זה אחלה" ו- "כל מה שרציתי זה כמה ימי חופש בבית", נשארנו יתומים מהאהבל של המילואים, האובדן הכה בנו השכול צרב בתוכנו, אבל השרדות מגידו היא תוכנית מלאת הפתעות, וכך במקום האדיוט הגיע המחליף שלו, בן מחזורו, שלמרבה הזוועה היה קצת יותר אינטיליגנט אך הרבה יותר מדי מתלהב, מהזן שמעביר את היד שלך למצב של פליק אוטומטי ואת מנגנוני ההתאפקות שלך למצב כוננות צהוב.

המתלהב, כבר הספיק לעושת צרות באגף שלו, לשאול מליון שאלות והוא מתעקש לצאת עם הנשק הביתה (הנשק של כולנו פרוק בדוק ונצור בארון של המפקד) עם ההסבר המאאאאאוד הגיוני שהוא לא הולך ישר הביתה אלא לאוניברסיטה, אז הוא לא יחליף מדים ולכן הוא צריך נשק כי "חייל צריך להסתובב עם נשק", כשאמרנו לו שיש חיילים שלא מחוייבים להסתובב עם נשק, הוא הודיע שזה: "לא תקין", והוא: "תמיד התעקש לחתום על נשק". לרגע עברה בנו המחשבה הקולקטיבית שאולי הזמן לשכוח אותו בתוך המתחם של הערבים בזמן הספירות, אבל יש דברים שלא עושים אפילו להם.

יומיים כאן, 24 שעות בבית זו החלוקה. משמרות מסביב לשעות, ספירות כמה פעמים ביום. המון עצורים, המון זמן פנוי, גם במשמרת. קר בלילה מהזן שמבריח חלק להתכרבל על מפזר החום ואת האחרים כמוני לצאת החוצה להרגיש את הקור בחלקים שאינם מכוסים בשכבות של בגדים וכובעי טיולים בדרום אמריקה (מי צחק עלי שדרשתי לקנות כובע??), אני עומד ועושה טבעות מהאוויר החם שבקצה הנשיפה שלי. פעמיים הגעתי הביתה ונרדמתי בלי להספיק לכתוב ביומן ואני מחליט שדי, אני חוזר לצלע הרדיאטור ומעתיק לנקי את הטיוטה הטרוטה שכתבתי בשעות מוזרות, ברדיו מתנגן "סוס עץ" המופלא ואני שר עם אריק איינשטיין: "בן אדם תתאמץ עוד מעט קצה הדרך..." למה להתאמץ אני חושב, אני הרי מילואימניק ומה עוד שכמו בשיר שבינתיים התחלף (אל נא תלך) "כבדו עיני משינה" אני מחליט בכל זאת להתמקד בלהישאר ער, ומסיים לכתוב, לפחות לעת עתה.