לא מעט פעמים בחיינו אנחנו נתקלים בסיפורים א-מ-י-ת-י-י-ם, שקרו לחבר הכי טוב והכי אמין של המספר, שסיפר לו ממקור ראשון על מה שקרה לו, טוב בעצם לא לו, לאחותו (הכי טובה והכי אמינה), טוב לא לה ממש, לחברה הכי טובה שלה, ששמעה מהשכן, שקרא בעיתון, משהו שהכתב שמע, מאחותו ממש, טוב לא ממש אחותו, חברה שלה, הכי טובה והכי אמינה, שנשבעה ביקר לה שהסיפור חצוב בסלע, חזק כברזל ורטוב כלשונו של הכלב שליקק את מבושיה של הדיילת שזה עתה חזרה מניו יורק אחרי שנתקלה בתנינענק שהציץ אליה מחור הביוב.
בקיצור, אגדות אורבניות עפות ורוחפות בעולמנו על כל שעל, על ימין ועל שמאל וככל שאנחנו מזהירים את עצמנו שמדובר באגדות, העובדה שבניגוד למקובל באגדות הקלאסיות המתרחשות באיזה יער גרמני והן מופרכות כמו מכנסי עור קצרים וצמודים על גבר בווארי שמנמן, האגדות האורבניות מתרחשות במרחב המוכר לנו ועוסקות לרוב בנושאים המוכרים לנו מהיום יום, על כן הן גורמות לנו להרעלת ספק, כי מי באמת יודע מה יש שם בביוב של ניו יורק? ומי יודע אולי באמת כל הדיילות שרלילות?
המרחב האורבני (מסוג מסויים) שבו אני מבלה בימים אלו הוא סוג של בית כלא, למעשה המדובר במכלאות תייל, עמוסות באוהלים ובאסירים, כאשר כל דיכיפין יטה ויסתכל פנימה לראות מה עושים האסירים "במרחב הציבורי", הסקרנות שאמורה להרוג את החתול (אקסיומה מופרכת המקום שורץ חתולים) הורגת אותך משעמום אחרי היום הראשון, האסירים מבשלים, נכנסים ויוצאים מאוהלים, מסתובבים, מדברים, פעם אחת שיחקו כדורסל (שחקן אחד היה דומה באופן מפתיע לרומני קונסטנטין פופה) וזהו נאדה, שום דבר לכתוב הביתה, ואני עוד הבטחתי.
אבל מה שמעניין באמת את כוחות המילואמניקים המתחלפים הוא מה עושים (או לא עושים) האסירים במרחב "הלא ציבורי" מתחת לכסות האוהלים מאחורי דלתות המקלחות המכסות את שמי הלילה הקר באדים חמים ומסתוריים, הדמיון משתולל, מאות גברים סגורים יחדיו, מי לא ראה את "אוז", מי לא חשב על זה קודם? מי באמת מאמין שהם לא "עושים את זה"???
כמו חבורת נערים בתיכון כך גם המילואימניקים (בעיקר כוח האבטחה שאינו משטרה צבאית) מתחילים בסיפורים שונים על זה "שנותן" על אלו ש"סומנו" ואיך הם הם נראים ומה הם עושים. כך בלילה אחד ירד מהמיגדל אחד השומרים, בעודי חוזר מפטרול מגומגם לאורך הגדר, בטענה כי קפאו לו הרגליים והחל לחקור אותי על "מה הולך שם בפנים" עד מהרה הגענו למה שבאמת מעניין אותו לדעת:
"שמעתי שהם טוחנים אחד את השני חזק, הא?"
"ואללה?", השבתי בפליאה מעושה.
"כן, חבר שלי סיפר לי שהם עושים את זה במקלחות בלילה!"
"באמת?"
"כן, הוא היה נהג תורן ובא לקחת איזה חבוש [אסיר חייל צה"ל שעושה עבודות בבסיס במקום לשבת בכלא] שאיים להתאבד ביום שישי, והשומר במגדל קרא לו לראות והוא ראה את המקלחת ויוצאים ממנה המון אדים והבחור בפנים שם את הידיים כל אחת על כל חלון, והתכנסו שם איזה עשרים איש מסביב והוא שמע גניחות ובלאגנים, והיה שם איזה אחד בחוץ שסידר אותם בתור וצעק "תעל תעל", טחנו אותו", אמר מחייך ועיניו נוצצות.
"ואללה? כי זו היתה המשמרת שלי ולא ראיתי שום דבר כזה"
"באמת?!? טוב אני אבדוק איתו את זה", אמר מאוכזב.
"תגיד, ושמעתי שאלו שהם מזיינים לובשים מגבת על הראש כל הזמן ומושכים את הגרביים למעלה?"
"אין לי מושג", אמרתי לו, "לא הייתי בונה על זה".
והנה לפניכם ניפוצה של אגדה אורבנית בעודה קטנה ומתפתחת, כמעט כל העובדות נכונות כל הקשר והסקת מסקנות נתונה לשיפוטו הבלעדי של השומע:
1. היתה מקלחת בשעת לילה מאוחרת ואכן יצאו ממנה אדים (אבל ככה זה בכל לילה ובכל הפעמים שאני ראיתי יצא מהן אדם אחד בלבד).
2. באותו ליל שישי אכן ביקש חבוש להתאבד ואכן הגיע נהג למקום ואני שראיתי ג'יפ הלכתי לראות מה קורה. נהג הג'יפ ישב בפנים קילל את הנער, איחל לו התאבדות מוצלחת ובעיקר קפא מקור, לכן לא דיבר עם המגדל (שסביר להניח ישן בכלל) לא יצא מהרכב ובוודאי במקום בו חנה יכול היה לראות רק מקלחת אחת, זאת שיצאו ממנה אדים.
3. סביב אותה מקלחת לא היתה התקהלות.
4. החלון שמופנה למיקום הג'יפ חסום בעץ.
5. שני החלונות של המקלחת מופנים לכיוון השני.
6. כדי שמישהו יניח את שתי ידיו על החלון הוא חייב לעמוד זקוף (ואולי על קצות האצבעות), אפעס לא ממש הגיוני שדווקא בתנוחה הזו הוא יונחה לעמוד (ומפאת רגישות הקוראים אני לא ארחיב).
7. רוב העצורים שיוצאים מהמקלחת יוצאים עם מגבת על הראש.
אבל כדרכן של אגדות אורבניות ועל אף שהיא התנפצה ממש מול עיני היא המשיכה לרחף במכלול ההתעניינות שלנו, המילואמניקים ששומרים מקרוב על העצורים, עד מהרה כולנו חלפנו כאילו בטעות ליד המקלחת המדוברת, כורים אוזן לגניחה סמויה לאיזו אנחה גרונית, אך לשווא.
באחת הפעמים ר' (הג'ינג'י) ציין כי הערבי הג'ינג'י נראה לו כמו הכוסית של החברה, הוא גם נצפה צועד שלוב זרוע עם ערבי אחר, אני טענתי שזה מנהג מקובל, ר' ואח"כ ע' הביטו בי בתדהמה, "מקובל אצל מי?" הם שאלו בתדהמה כל אחד בתורו "כנראה לא אצל סטרייטים", חשבתי, "אצל הערבים" השבתי בביטחון מופרז ומופרך.
עד מהרה התפחה והלכה תאוריית הג'ינג'י, "זה בגלל שהוא אקזוטי" אמרתי, "הוא השבדית שלהם", אמר ע', ורק השוויש המשיך לקרוא ל- ר' (הג'ינג'י) שוב ושוב לקול צחוקנו המתגלגל, "הוא נדלק עליך", סנטנו בו. מהון להון, הג'ינג'י הפך למושג ו"להביא בג'ינג'י", נהיה ביטוי כולל שהלך ונטמע ברחבי הפלוגה ונספחיה, לקיום יחסי מין במקלחות.
יום לאחר מכן במשמרת שלי, בפעם השלישית שהריצו אותי לצד השני של החלקה להרים את מתג החשמל, ניסה ר' להשיב לי כגמולי: "אם הם אומרים לך לפתוח את הרגליים אל תסכים", הוא אמר. "אני לא פותח את הרגליים לאף אחד, בלי מזרן וחומרי סיכה מתאימים", אמרתי, "יש לי סטנדרטים", סתמתי לו את הפה והוא כצפוי האדים בשקט. בזה היה נראה שתם העניין בנושא, אלא שבבוקר התעוררתי וגיליתי את הפואמה הנפלאה הבאה פרי עטו של ר':
"יא אבּו ג'האד
יא חבּיבּ
בּוא נבּיא
בּג'ינג'י המגניבּ"
עצרתי את עצמי מלשאול את ר' מה זו לשון הרבים שתקפה את הפואמה שלו בשורה השלישית, כדי לא להפוך אותו שוב לכדור אש אטרקטיבי.
כך או כך, נושא ה"נביא בג'ינג'י" המשיך להעסיק את הפלוגה ואנשי המילואים, בהזדמנויות שונות ובתעצומות שונות ימים רבים, ועדיין הטריד אותי אותו מבט שהיה בעיני המילואימניק שסיפר לי את האגדה האורבנית. "הם התקהלו שם מסביב..." "היו גניחות...", הוא אמר ועיניו נדלקו באופן שהזכיר לי בצורה מטרידה ביותר את המבט בעיני החיילים שסגרו שבת רביעית וראו בערוץ האופנה דוגמנית חצי עירומה, כאילו גם הוא היה מת להיות שם בתור למקלחת, גם הוא היה רוצה להביא בג'ינג'י.
אולי זה בכלל מיקרוקוסמוס ליחסים הכלליים כאן, אתה מחוץ לגדר או מאחוריה, אתה כובש או נכבש, שולט או נשלט, אתה מביא בג'ינג'י או שאתה ג'ינג'י בעצמך. אולי זו שאלה של כוח, של עוצמה, של גבריות, שאלה של לאנוס את האחר לעשות כרצונך, שני הצדדים רוצים לזיין את האחר בתחת, לזיין ולא לעשות אהבה, להביא בג'ינג'י ולא לעשות שלום.
אבל בסוף כולנו כאן, יורד כאן גשם מאחורי ולפני הסורגים, קר כאן וקר שם הגדרות החיצוניות סוגרות על כולנו. ההבדלים בין כלואים וכולאים הולכים ומטשטשים מרגע לרגע והופכים לאגדה אורבנית אחת גדולה.
ככה זה, לאט לאט מתברר שאנחנו כולנו אם נרצה או לא נרצה, בסופו של דבר, ג'ינג'ים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
