| 2/2004
אבודים בתרגום או ומה יהיה בסוף היום?
הכל התחיל ביום שלישי בלילה. יצאתי לסרט, lost in translation שבתרגום אבד ל- "אבודים בטוקיו", ביל מוריי ובחורה שאני לא זוכר את שמה אבל בילתה חצי סרט באותם תחתונים ורודים (טוב בדקתי קוראים לה סקרלט ג'ונסון שזה בטח השם ההוליוודי ובמקור קראו לה שושנה בנג'ון), סובלים מג'ט לג ומיפנית באמצע טוקיו ומוצאים זה את זו על רקע בני זוגם הבלתי תומכים, מתים לחזור הביתה, אבל בבית אין את שניהם יחד, יש את אותם בני זוג זונחים, יש אותם עצמם זנוחים, כך כשבעצם אין ממש למה לחזור.
סרט של צאצאית משפחת קופולה, הצגה שניה, מה הסיכוי שאהיה בבית לפני 1:00 בלילה? אין סיכוי והחברה יותר מנעימה, אז הלכנו למקס ברנר, מה הסיכוי שאהיה במיטה לפני 3:00? קלוש.
מה הסיכוי שארדם כשקיבתי מקרקשת מדוגמית קיש בטטות ופונדו עם מרשמלו, ורידיי הומים שוקו ומוחי עמוס גלוקוזה, מסתבר שסיכוי לא רע. נרדמתי בשלוש וחצי. קמתי מיואש בשמונה בבוקר.
נעביר את היום איכשהו, חשבתי, ממילא אין משהו דחוף היום.
"פפפפההההה", נשמע קול מוזר עם מבטא אנגלוסקסי.
"מה?"
"פההההה, על פי החוקים שלי לא תעבור את היום בקלות", אמר שוב הקול והפעם זיהיתי.
"פחחחחח…. עם ח' לא עם ה'"
"ככה או ככה היום הזה יהיה קשה", חייך מרפי, ובהתאם לחוקיו כשמישהו מחייך אליך, זה הולך להיות רע.
יום רביעי מתחיל.
הגעתי לעבודה והתברר שא' חולה, המסמך שצריך להגיש מחר לא מקובל על הבוס שלי וצריך לתקן.
"אתה מסוגל לעשות את זה?", שאל הבוס [התשובה היא כן ענה הסאבטקסט]
"אני פנוי", עניתי [והסאבטקטס אמר, פנוי אבל לא מסוגל].
ניסיתי לקרוא את החומר, ראיתי שזה לא מספיק טוב, היה לי רעיון כללי איך לשפר ולשנות, אבל המזכירה בתאילנד, הטלפונים מטרטרים במוח, אני לא מצליח להתרכז, החומר שאספתי מרקד לי מול העיניים במקום להתרכז לשורות מסודרות. כשהטלפונים מסיימים לצלצל, כבר הלכה כ' הביתה ו- מ"ש נכנסה לפגישה, מגיע איש השירות של מי עדן לשפץ שטיח שדלפו עליו מים, הוא מפעיל שואב אבק איימתני ושואב לי את המוח כשהוא מסיים, המוח שלי חוזר נקי, מצוחצח ומריח מחומרי ניקוי. מגיעה המנקה, מפעילה את שואב האבק הרגיל, זה עם השקית שלא הוחלפה שנה, עכשיו המוח שלי מלא אבק וערפילי. אני הולך הביתה.
באשר עבדנו, אבדנו.
24 נגמר, הבית הלבן עבר ואני רוצה לישון, אופס סייד קישוע אצל קובי מיידן, הוידאו מקולקל, א' מתנדב להקליט, אני נמלט למיטה, להחזיר את 5 שעות השינה החסרות לא אצליח, לפחות נישן 6 שעות ונתייצב במשרד ב- 7:00.
יום חמישי בא.
8:15, אני במשרד, מתיישב, קורא את המסמך שכתבה א', קורא את המסמך שאליו הוא מתייחס קורא מסמך אחר, בום, ערימה של אסימונים נופלת לי, צריך לשנות כיוון, אני צריך יומיים לכתוב ויש לי 4 שעות. ה-י-ס-ט-ר-י-ה. אחרי 6 ביקורים רצופים לשירותים (בדרך משם ולשם באים הרעיונות הכי טובים) אחרי שנבחתי על כולם, הבהרתי שאני בלחץ, באה מ"ש לעשות קפה בפינת הקפה הסמוכה לחדרי.
"מה?", אני נובח, "את לא רואה שאני עסוק? עכשיו? את חייבת להפריע לי עכשיו?"
"אבל"
"אני ממש לא יכול כרגע, נו בחייך, אני לא מבין את זה באמת!"
"אבל, באתי לעשות קפה, זה הכל!"
"עכשיו? חייבים קפה עכשיו?"
היסטריה של כתיבה, 12:30 בצהריים הלקוחה מגיעה, צריך להגיש בשעה 13:30. נותנים לה עותק בלי הגהה לקרוא, לה ולבנה, אני משאיר אותם לבד. הולך לעזור ל - מ"ש, לעשות הגהה ("אולי תפסיק לעמוד לי מאחורי הגב", היא נובחת, "גי'זזז היא לומדת מהר", אני חושב), אני חוזר לחדר 5 דקות מאוחר יותר, הלקוחה ובנה בסעיף השלישי (מתוך 60 ומשהו) בדף השני (מתוך 27) על פי חישוב מהיר שערכתי, הלך עלינו, אנחנו מתים, מזקנה.
קראתי לבוס, הוא הציע להם שאני אקריא להם, הם הסכימו, הקראתי מהר מהר, הם עצרו אותי שוב ושוב ושוב ושוב, לבסוף גם הבוס שחלף בדרך להכין קפה (עכשיו!?!) הבין שהמבט בעיני הוא לא תחינה שיתערב אלא הודעה שאם הוא לא יתערב אני אעשה ממנו טחינה.
אץ הבוס לבקש ארכה מהצד השני וקיבל והשלום והשלווה חזרו למעוננו.
"פהההה….", דחף מרפי את אפו הסולד.
"פחחחחח…. עם ח', מתי תלמד?"
"על פי החוקים שלי, בדיוק כשתתייאש ללמד אותי אצליח לבטא את זה", אמר מרפי.
"כאן אתה טועה, אני כבר התייאשתי מזמן"
"חחחחח…." ענה מרפי.
עדיין ריחפה באוויר הסכנה, שבעל עניין נוסף לא יסכים לדחיה, אשר על כן עלינו להשלים את העבודה והלקוחה צריכה לקרוא (יחד עם בנה) את המסמך.
"זה דווקא מוצא חן בעיננו שאתה מקריא לנו"
"יו דונט סיי, אני נראה לך דן כנר?", אמר הכבוד העצמי.
"פחחחח….", השתנן מרפי.
"אז בואי נמשיך", ענה מרקו המיואש.
שלוש שעות אח"כ, עשרה עמודים עוד לפנינו, אני לא אכלתי היום שום דבר, שום כלום, הקפה בכוס שלי גם הוא לא בטוח מתי הוא נמזג, אני מקריא בעברית, הם שומעים יפנית. נאבדנו בתרגום. אני מסביר, היא מתעקשת להוסיף. אני מתחנן שתחכה והכל כתוב בהמשך, היא מתעקשת לספק לי פרטים נוספים. אני נשבע בכל היקר לי שהם לא רלוונטים, היא מוכרת את כל היקר לי בזול, עומדת על כך שיוספו פרטים שרק מזיקים לה. אני מסביר, מפרש, מבאר, עונה בנימוס שגובל בתקיפות שגובלת אוטוטו בתקיפה.
את שלושת העמודים האחרונים אני נותן להם לקרוא לבד ולוקח מכ' רבע קוראסון.
הם סוף סוף הולכים הביתה. אני יושב במשרד, עייף מותש, הגיע הזמן ללכת הביתה אבל גם אני מגלה, כמו גיבורי lost in translation שבסופו של יום, הסיוט הסתיים, אני יכול לחזור הביתה.
רק שאין לי ממש למה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
