אתמול חגגנו ברוב עם, הדר ואוכל מצוין את יום הולדתה של אחותנו האהובה - ועתה גם הבגירה - קיפוד (שוב, ברוכה הבאה למועדון). בניגוד לכל ציפיותי (כמו גם בניגוד לאיתני הטבע) הקדמתי ליומולדת, שלא לומר הגעתי ראשון (לכל מכרי ומוקירי שהתעלפו כרגע, עמכם הסליחה), אחרי שקיבלתי הסברים על המזון (מסובך אבל שווה) ובחרתי דיסקים לאווירה (ואיך שהוא נתקעה נורה ג'ונס בריפיט) החל אט אט החדר להתמלא במכריה של קיפוד, כולם יפים, כולם בלונדינים, כולם מחייכים וכולם בני מתחת לשנתיים. יחד עם אורחיה הצעירים של קיפוד הגיעה שורה של נושאי כלים, לוויינים הוריים, שהביאו איתם מזון לילדים (נקניקיות ואורז הם להיט גדול, מסתבר) צעצועים, עגלות והרבה מצב רוח טוב.
לא נספר את כל עלילות היומולדת, את כל נפלאות הילדים המקסימים (באמת!) לא נרחיב על העובדה שבניגוד לתחזיות האפוקליפטיות אף אחד (בין הילדים) לא הלך מכות, לא צייר בטושים בלתי מחיקים על הקירות, לא הקיא ולא שפך על עצמו מזון או משקה (המממ... חוץ ממוכשרת אחת וכוס קפריניה), ככלל נרשמה נוכחות רוגשת אך חיובית בגיזרת הילדים, וכל הוריהם גילו סבלנות אין קץ כלפיהם וכלפי העוללים האחרים שבסביבתם, עד שלא יכולתי לתמוה (כמה קארי בראדשו מצדי): האם הורות היא תכונה מולדת או תכונה נרכשת?
איך ייתכן שאנשים שהיו בעלי ערוץ תקשורת אחד בלבד, הופכים פתאום רבי ערוצים? למשל אותו אב, שאם לפני שנתיים היה נקלע לשיחת סלון על האיום הגרעיני על ישראל, איש לא היה יכול להפריע לו, מדבר איתך היום על מגוון רחב יותר של איומים: "אני אומר לך, הסורים התחמשו בנשק לא קונבנציונלי... לא להרביץ!... אסד עוד יפציץ אותנו... תן לו את זה, תן לו את זה!... זה יהיה חורבן בית שלישי... אתה כנראה רוצה שנלך הביתה, ש-לוווום!".
מילא התמיהה הזו די ברורה, לגבי האם שעוברת שינויים הורמונליים ומקיימת קשר סימביוטי עם הרך הנולד שיצא מבטנה, אבל האבא?
ירון טען שהורות היא כנראה עניין ביולוגי, שבממלכת החי בלי ללמוד ובלי להתכונן החיות מסגלות לעצמן את התפקידים ההוריים, אני הבאתי כדוגמה את האריות, שלא עושים שום דבר בזמן שהלביאה מכבסת, תולה, מאכילה, מלמדת לצוד ומרחיקה זרים, אבל ירון השתיק אותי: "אי אפשר ללמוד שום דבר מחתולים". צודק.
איך שהוא, משם לפה, התגלגלנו לסיפור האמיתי על הלוויתן שאיבד את משפחתו, וכך הסתובב לו ברחבי האוקיינוס, קורא לאמו ומנגח סירות תמימות, בתקווה שהן ישיבו לו את אהבת האם אשר לה הוא כה כמה. סוף הסיפור היה שביולוגים ימיים (שלפו לו את כדור הגולף מחור הנשימה - אה, לא, זה מסיפור אחר), גילו באמצעות מעקב אחרי הסונאר שהוא מתגעגע לאמא, והשיבו אותו לחיק משפחת לוויתנים מאמצת, והוא בתמורה הפסיק להביא נגחות לסירות.
ואני חשבתי, לא היה יותר קל להקליט איזו אמא לוויתנה ולשדר מהסירות:
"לא (בחיוך), לא לא לא (חיוך והזזת ראש מצד לצד), אסווווור (במתיקות עם הטיית ראש מלמעלה למטה) אסור! (שוב) לא! (בחיוך מריר)...לא! אני לא מרשה! (בכעס)
אוי ואבוי! מ-ה ז-ה?!? מ-ה ז-ה?!? מה זה צריך להיות!
אסור! אסור לנגוח בסירות! לא! לאאאא! וילי אני אמרתי לא! וילי? מה זה!
פויה! כן, אתה פויה!
תבכה! כן! היית פויה!
פעם הבאה אל תנגח בסירות!
טוב די, בוא, בוא לאמא, די, דייי, דייייי, ששש.... לא פויה, ששש... מי חמוד של אמא? מי פשוש? מי בונבון? ככככןןןןן, ככככןןןןןןן, ששש.... ששש.... אתה עייף, אתה רעב, אתה מתוק, אתה חמוד, הקוזי'יקוקיז'ו, כן, כן, שששש.... שששש....."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
