למרבה הצער, אנחנו חיים בחברה אלימה, מקוטבת ורווית שנאה, שהרוב בה מתאגד לפי הצורך סביב מכנה משותף אקראי, שברוב המקרים המכנה המשותף היחיד לו שלילת את האג'נדה של האחר.
וכך יוצא שרוב חילוני מתנגד בשם השוויון למתן פטור מגיוס לבחורי ישיבות שכן השוויון הדמוקרטי גובר על היסוד הלאומי-יהודי במדינה אך באותה נשימה מתנגד התנגדות נחרצת למתן שוויון מלא לערבים ישראלים בשם שמירה על עיקרון המדינה היהודית ולעזאזל השוויון.
וכך ערביי ישראל קוראים לקידום השוויון הלאומי, אך חיים (ברובם) בחברה פטריאכלית שבה זכויות האשה פחותות מזכויות הגבר.
וגברים אשכנזים ששונאים גברים מזרחיים שביחד מתאגדים לשנוא גברים ערבים שביחד כולם מפלים נשים, שמפוצלות לנשים מזרחיות ששונאות אשכנזיות שביחד שונאות ערביות וכולם ביחד, שונאים את ג'קו שמתנגד לגיוס לצה"ל כמו החרדים, שהם בכלל שנואים אבל יהודים שזה תמיד יותר טוב מערבים, שאותם בעיקר אוהבים העשירים התל-אביבים, שאותם שונאים השכבות החלשות (חלשות כמו ערבים אבל אסור להשוות) שבהן יש גם מזרחיים ערסים ורוסים שהם בכלל לא יהודים ולוקחים את כל כספי הרווחה ומבזבזים על וודקה (במקום ערק) אבל משרתים בצה"ל שזה בטח יותר טוב מג'קו, שהוא בכלל חצי אשכנזי חצי ספרדי עם שער ארוך כמו של בחורה, משכבה סוציו-אקונומית נמוכה ובדרך להיות די מסודר בחיים, אבל בחיים בחיים לא יהיה מאמי כמו נינט (הכפרה!)
ואת כל המתכון (לאסון) הזה מלווה רטוריקת שנאה מתלהמת, אפס סובלנות והעדר מוחלט של הטמעת ערכים בסיסיים בחברה רב תרבותית, כמו חופש הביטוי ושוויון.
באופן הזה, אין להתפלא שהומואים ממשיכים (וימשיכו) להאבק על זכותם הלגיטימית לחיות את חייהם על פי נטייתם המינית והשקפת עולמם (עיין ערך: חופש הביטוי העצמי) וימשיכו להאבק על זכותם לחיות את חייהם בדיוק כמו כל אדם וכל זוג אחר במדינה (עיין ערך: שוויון).
ובאותו אופן, אין זה מפליא (אך עדיין מצער מאוד) לגלות שגם בתוך הקהילה ההומואית, אין פתיחות, אין הקשבה, אין מאבק לזכויות כמו שוויון וחופש ביטוי ובעיקר יש קוטביות, התלהמות ושנאה.
התפיסה הכללית של מצעדי ירושלים הקודמים היתה של "מצעד ירושלמי" יותר צנוע, פחות צבעוני בלי נוצות ונצנצים. התפיסה שרווחה עד לאחרונה (לפחות עד לגל המהומות החרדי) היתה לגבי המצעד התל אביבי שהמוחצנות בלבוש (ובהעדרו) מזיקה לקהילה, מבדלת אותנו מהרוב הסטרייטי השפוי שמוכן להכיר בזכויותינו אבל לא מבין למה אנחנו מתעקשים להיות שונים.
הנטייה הזו, לצנזורה פנים קהילתית, לכפיית קודים של התנהגות הטרוסקסואלית על הומואים (הומוגניות הומואית?) היא סוג של שנאה עצמית המקבילה לשנאתו של החילוני המודרני לחרדי שחור-המגבעת שמשקף במראהו את כל הגלותיות הסטרואוטיפית שבבסיס השנאה ליהודים – קבוצה שהחילוני עצמו נכלל בה.
במובן הזה, הן החרדי והן האוחצ'ה, הם סמלים מובהקים לתרבותם, תרבות שחלילה לא מבקשת להעלים אותם מהעולם אבל היתה מה-זה-שמחה אם הם ישארו בגטו שלהם (מאה שערים ומאה שקל כניסה למועדון).
התפיסה הזו, גם לוותה בקיטונות של כעס ובוז למצעד התל אביבי (החגיגתי, הנהנתני התל אביבי) מול המצעד הירושלמי (ההארד-קור, בלב המאפליה החרדית-דוקרנית) שמשתלבים כה יפה, עם הבון-טון הכללי בחברה הישראלית, לשנוא את התל-אביבים היושבים בבתי הקפה ונהנים מהחיים.
והנה לפניכם מכנה משותף בין הצועדים ההומואים למפגינים החרדים – הכעס על אותם נהנתנים חסרי אידיאלים.
אבל אותם אקטיביסטים (צנועי לבוש אך חדורי מבט) הנלחמים על חופש הביטוי אינם בזים רק ליושבי בתי הקפה ולעטורי הנוצות אלא גם לאקטיביסטים הומואים אחרים.
אותם אקטיביסטים שמאמינים שמלחמה על שוויון להומואים צריכה להעשות במישור הכללי של שוויון זכויות למיעוטים, אותם אקטיביסטים שמאמינים שמלחמה על חופש הביטוי שלי ושלך היא גם מלחמה על חופש הביטוי של האחר, לאלו אין מקום בשורותינו. מה להם ולמצעד בתל אביב (הם הורסים את החגיגה!) מה להם ולמצעד בירושלים (הם הורסים את ההפגנה!) מה להם ולנו? מה באמת לשוויון זכויות ולנו? מה לחופש הביטוי ולנו?
אבל עכשיו יש מלחמה. החרדים פושטים על ירושלים, מבעירים צמיגים, מכינים מטענים, ביצים סרוחות וטיטולים מלאי צואה (ויש להם הרבה ילדים! גם בזה צריך לטפל!).
ובעיתות מלחמה, כנהוג במקומותינו יש לישר את השורות, יש לגייס את כולם, את ההומו עם כוס-הקפה ואת זה עם הנוצות, יש לקרוא לרועה הכבשים השחורות וללסבית המפחידה שאוהבים לשנוא, לטרנסיות (שעמדו בחזית כל מאבק!) ולבי-סקסואליים (שפתאום כולם השתכנעו שיש כאלו...) כי עכשיו כוחנו במספרנו.
כולנו מגויסים למלחמה כנגד שנאת האחר ומי כבר זוכר שנוצות זה לא משקף ושרוב ההומואים לא שמים רימל לעבודה?
וכנהוג במקומותינו, בעיתות מלחמה, אין פוצה קול ומצפצף.
מי שמביע ספקות בנחיצות המלחמה - המצעד והתרומה שלו – הוא בוגד ומשתמט ובעיקר תל-אביבי ונהנתן.
כופר בעיקר מי ששואל כעת, כיצד קרה הדבר שדווקא בשנתיים האחרונות החלו החרדים להתקומם כנגד המצעד ומונה בין הסיבות גם את הרצון לקיים את מצעד הגאווה הבינל' דווקא בירושלים על כל המשמעות הסימלית הכרוכה בכך לשני הצדדים.
כאשר מנהל ארגון הנוער של הקהילה קורא קריאת שפיות – למנוע מנערים לצעוד במצעד – קוראים לו להתפטר מתפקידו (כאילו שאנחנו אוהבים לראות את השימוש בנוער במאבקים של אחרים ובלי לחשוב מי ייתן דין וחשבון להורי נער שיפצע).
מצעד הגאווה, ששילב תמיד את האלמנט ההפגנתי-חיצוני מול רשויות המדינה ואת האלמנט ההפגנתי-פנימי בהעברת מסר חשוב של נראות והשלמה עם מיניות לתוך הקהילה ובעיקר לצעירים ולמתלבטים, איבד כמעט לחלוטין את זהותו.
המאבק על זכויות ההומואים בנושאי חקיקה וזכויות מקודם על ידי פעילות בזירה הפוליטית והמשפטית (וזוכה גם להצלחות לא מעטות) במובן הזה הצורך בהפגנה מול רשויות השלטון הצטמצם מאוד.
הפן הפנים קהילתי, ספק אם מתקיים במצעד הזה או במצעדים קודמים בירושלים. כאשר גם הבית הפתוח עצמו מכיר בצורך להתאים עצמו ל"רוח המיוחדת" של ירושלים ספק רב אם מצעד תורמים בכלל כשלעצמם לחיזוק הקהילה הגאה בירושלים. האם חייהם של הומואים ירושלמים יהיו טובים יותר לאחר המצעד? לי יש ספקות עד כמה המצעד הירושלמי שדורש את משתתפיו להצניע לכת, מתאים לכל הקהילה ולמסרים ברמה הציבורית הרחבה.
מה שנותר מהמצעד הנוכחי הוא מלחמה בחרדים על הזכות לצעוד בירושלים, כאשר ספק אם המצעד כשלעצמו נחוץ. אבל מאחר והמאבק הגיע לאותה נקודה שבה בני החושך נלחמים בבני האור ושני הצדדים מבינים עכשיו כי ויתור על המצעד (או הסכמה לקיומו) משמעו מתן רוח גבית לצד האחר, דומה שאין מנוס מכך שהמצעד יצעד.
בין אם יצעד המצעד ובין אם לא, עדיין יום לאחר המצעד נתעורר לאותה שנאה, לאותה רטוריקה מתלהמת, לאותה אלימות מילולית לאותה חברה שסועה ולאותה קהילה לא קיימת.
הבעיה הן ברמה הארצית והן ברמה הקהילתית איננה נעוצה בקיומם של תל-אביבים נהנתנים או פעילי זכויות יפי נפש, המשותף לאלו הוא שהם מפקפקים (כל אחד ממניעיו) בקילר אינסטינקט הכלל ישראלי לרוץ להלחם בלי לשאול שאלות ומעניין לראות שהאינסטינקט הזה הוטמע גם בשתי הקהילות שנחשבו תמיד אאוטסיידריות למאצ'ואיזים הישראלי.
הנביא ישעיהו אמר שה' "עושה שלום ובורא רע", רצוי שלא נוותר על המסקנה שתפקידנו שלנו הוא לעשות שלום ולברוא טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
