עייפות החומר

מרמרי תפס ג'וק.

ג'וק חום וגדול.

ג'וק  שאם אני הייתי לבדי הייתי צריך להרוג במו נעלי, יען כי אני והוא לא יכולים לחיות בבית אחד, יען כי אני לא יכול לישון במחשבה שהוא ער.

איזה תענוג זה חתול בבית, איזו עליונות הוא מפגין כלפי הדבר החום הזה, הוא משחק בו בין כפותיו מטלטל אותו מצד לצד נותן לו לברוח רק כדי לתפוס אותו שוב

(ולא ניתן שלא לחשוב: אם הוא היה בורח ממני מה הסיכוי שהייתי תופס אותו?)

הבטתי בו בחיבה רבה, גאה כאב, ואז הג'וק ברח לעברי. התכווצתי בכיסאי בכלל לא בשקט, מרמרי הבחין ובאצילות אין קץ, לקח את הג'וק בפיו והלך איתו לחדר אחר (למזלי היה לי שכל לסגור את דלת חדר השינה).

אחרי כמה דקות הוא חזר, מרוצה מאוד, ואז עמד מולי כמבקש לקפוץ עלי ולפתע זה היכה בי (לא לא החתול, הוא יכה בי אחר כך) הכפות ששיחקו בג'וק יגעו בי, והשיניים החזיקו בג'וק ינשכו אותי, יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאק!

כמה דקות אחר כך, גם אני הכרתי בזה שאני סוטה לגמרי:

חדר שירותים. מרמרי בידי האחת מביט בי בפליאה, בזמן שידי השניה אוחזת במגבון לח ומנקה את כפותיו (אבל לפחות לא צחצחתי לו שיניים!).

אחר כך, מרמרי הלך לצד וליקק את כפותיו. "אני לא לגמרי אדיוט", חשבתי, "גרמתי לו להתנקות".

אבל משהו הטריד אותי בכל זאת ואז לפתע חדרה להכרתי המחשבה:

"הפה, הרי לא ניקיתי לו את הפה!  הוא מורח שוב את הג'וק על הידיים"