עייפות החומר

ראיתי אתמול את ההצגה המוצלחת מאוד "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר (תרגם יפה לעברית הלל מיטלפונקט - איזה שם יפה זה מיטלפונקט מגרמנית "במרכז") בבימוי הנהדר של מיכה לבינסון.

לא צפיתי בחמשת הגירסאות הקודמות של המחזה וזכור לי במעורפל שדסטין הופמן שיחק את וילי לומן בסרט או בסרט טלוויזיה מדכא במיוחד (אכן זכרוני לא הטעה אותי - זה קרה בשנת 1985) כך שהרבה נקודות יחס אין לי חוץ מהעובדה שבתור ילד אני זוכר שזה היה כבד ועצוב.

בגירסה הנוכחית המחזה, שמוגדר כטרגדיה מודרנית, מקבל גם משקל קומי הרבה בזכות הדגש על הצדדים היותר קלים של וילי לומן (עודד תאומי) ההומור הדק בדמות של האפי (יפתח קליין) ודמויות המשנה המצויינות של השכן צ'רלי (יונתן צ'רצ'י שנותן נוכחות עצומה בתפקיד קטן) ובנו ברנארד (צביקי לוין שממחיש יפה את המעבר בין העבר המואר להווה הקודר בדמותו).

 שתי דמויות המשנה המהוות אנטיתזה למשפחת לומן יחדדו במערכה השניה, הכבדה יותר, את הטראגיות שסובבת את המשפחה.

ההצגה ארוכה למדי ולעיתים סובלת מבעיות קצב (ואני סובל מבעיות עייפות...) אבל יש בה רגעים נהדרים, חלקם גרמו לי לחשוב, חלקם לצחוק, חלקם היו מעניינים חלקם הרשימו מבחינת משחק - אבל אף אחד מהם לא ריגש ובכלל יש תחושת הניכור במשפחת לומן עוברת גם ליחסי קהל-במה, כנראה מבחירה - חוץ מחריג אחד דמותה של לינדה (תיקי דיין).

הגדולה במשחקה של תיקי דיין הוא התחושה שלינדה ותיקי אחת הן, היא אמיתית וכנה, הדיאלוגים שלה האמיתיים ביותר והמרגשים ביותר ודיאלוג הסיום שלראשונה מופנה אל הקהל (החיץ נשבר עוד קודם כאשר אחד השחקנים צועק על הקהל להתפזר) ומתרחש בהווה - שובר את מסך הניכור ומביא לדמעות דווקא באיפוק שבו.

מיכה סלקטר נותן תפקיד טוב בתור ביף - לטעמי קצת משוחק מדי וגם כנראה משום שהתקשתי להתחבר לדמות הילד-המגודל שלו.

יפתח קליין - מצויין כתמיד - משכנע לחלוטין כהפי הגברבר המתרבב ובעיקר משכנע בדמות הילד הקטן שמנסה לנצח את אחיו בתשומת הלב ונכשל (כילד הקטן אני יכול להזדהות - כמובן שאני הייתי הילד הקטן והמפונק) ובכלל נדמה לי שבכל תפקיד קליין מצליח לשכנע אותי שהתפקיד נולד בשבילו.

עודד תאומי נותן דמות "גדולה מהחיים" אבל ככל שההצגה נמשכת וככל שהאוויר מתחיל להתרוקן מוילי לומן הוא מצליח לכבוש אותך.

וכאמור, תיקי דיין, המופלאה.

לכו לראות.

______________

בסיום הערב אי שם בסביבות חצות, מצאתי את עצמי יושב במכונית ליד הבית, ממש כמו וילי לומן, עם צניחת אנרגיה נוראית, מסוחרר ולא יכול לקום - כנראה שגם אותי העבודה גמרה אבל מאחר וכל החיים לפני - אז אני עוד כאן.