עייפות החומר

אתמול בערב, חזרתי מאוחר הביתה, צנחתי על הכורסה, עלי צנח החתול, בחוץ צנח זלזל ועל המסך שלי נזל, חיים הכט וחסל. הייתי מת.

אני לא סובל את חיים הכט, אבל נתקעתי על  "בין כרכור לסינגפור", אז חשבתי לבדוק מה יעשה ההכט הפעם, לא שרדתי עד הסוף החתול נרדם עלי ואני נרדמתי עליו, הקרציות של החתול מתחתי והקרציה של המדינה מולי.

זו באמת טלווזיה אפקטיבית, מניפולטיבית מאוד, מראה לך כמה סינגפור נפלאה וכמה ישראל מכוערת ומדי פעם חיים הכט נזכר להזכיר כמה סינגפור לא דמוקרטית (אבל את זה אנחנו שומעים בקולו המעצבן ולא בויז'ואל).

הטיעון המרכזי של הכט, בקריינות, בצילום, בעריכה הוא, אנחנו צריכים להיות יותר כמו הסינגפורים, יותר יעילים ויותר מוצלחים. ההנמקה לעומת זאת בעייתית משהו.

אפשר להביא הרבה דוגמאות מהשידור הקצר שראיתי (למלזיה אין סכסוך קרקעות אמיתי עם סינגפור, לנו ולפשתינאים יש, מחד הכט תוקף את הארגונים הירוקים, מצד שני משבח את המלחמה בזיהום הנחלים וכדאי שיחליט וכו כו') אבל בואו נתמקד בסיפור אחד, הסיפור על איך סינגפור ארליינס הפכה לחברה הטובה בעולם.

וכך מספר הכט בשחזור חופשי:

בנו של מנכ"ל החברה, נער בן 17, בהיותו בן של עובד חברה, נסע על בסיס מקום פנוי כמקובל בכל החברות בעולם מארה"ב לסינגפור. המטוס עצר לנחיתת ביניים בציריך. בציריך הסתבר (דמיינו את הכט מנופף בידיו) שיש נוסע שמבקש לעלות על הטיסה ולשלם... במיטב כספו (הפאוזה במקור) מנהל התחנה בצירך לא היסס, הוריד את בנו של מנכ"ל החברה מהטיסה והעלה את הנוסע המשלם במקומו. למחרת נקרא המנהל בבהילות להד-קוואטרס בסינגפור, שם חיכה לו כל צוות הדירקטוריון, ומחה לו כפיים , האיש קיבל... ציון לשבח (פאוזה ונפנוף ידיים... במקור!)

זוהי הדוגמה של הכט ליעליות ועבודה נכונה של חברת תעופה. אבל בואו נתמקד רגע בסיפור האמיתי כאן:

ילד בן 17, קטין, הורד ממטוס, לא בעיר היעד שלו אלא בתחנת ביניים בארץ זרה והושאר שם לבדו, כי היה נוסע ששילם כסף על המקום שלו בטיסה.

האם זה הגיוני? האם זה הגיוני להוריד קטין, בן 17, מטיסה בארץ זרה?

אני לא מדבר על השאלה אם דאגו לו או לא, זה הבן של המנכ"ל בטח דאגו לו, אני מדבר על חוסר האחריות, על הסיכון שחברת התעופה לוקחת, מי שמם להחליט שאותו קטין יכול או לא יכו להשאר יום נוסף בארץ זרה?

אני מדבר על כך, שלפי ההגיון הכלכלי של החברה הזו, הרי אותו ילד יכול היה להמתין גם יום וימיים עד למקום הפנוי הבא, כל זמן שתהיה תפוסה מלאה ונוסעים משלמים, זה נשמע למישהו סביר?

והרי בבסיס הטיעון של חיים הכט עומדת הטענה שהיחס לכולם בחברה שווה מאחרון העובדים ועד בנו של המנכ"ל, אבל אם זה היה בנו של סבל, גם הוא בן 17, האם יש להניח שהוא היה זוכה לאותו יחס? מישהו שישגיח עליו שלא יעשה שטויות? חדר טוב במלון? מישהו שידאג שיש לו כסף לאכול?

אני גם לא מבין את ההגיון הכלכלי, נניח שאותו נער נשאר ציריך, סידרו לו מלון (לפחות ללילה אחד)? הוא אכל? שילמו כסף על פריקה מיוחדת של המטוב והעלאה מיוחדת של עוד נוסע?

שלא לדבר (לא במקרה הזה אבל נניח בכל מקרה של עובד זוטר פחות) אובדן ימי עבודה של העובד או משפחתו, דאגה, ירידה בתפוקה וכו? מה הטעם בזה?

זוהי לא רק המחשה לתפיסה הסינגפורית לפיה אין זכויות אדם אלא כשהן נגזרות מטובת הכלל (שהיא תמיד עדיפה) אלא גם לבעיתיות בטיעון של הכט. אם ילד בן 17 ישראלי היה מורד ממטוס אל-על בציריך, כי החברה רוצה להרוויח עוד כסף, תסמכו על הכט שהוא היה עושה מזה... איך אומרים אצלנו...(פאוזה, נפנוף ידיים כאוטי)  סיפור סיפור, ללקק את האצבעות.