עייפות החומר

אני טיפוס דוחה.

לא לא במובן המקובל, אני לא דוחה אנשים (או שבעצם כן? זה מסביר כמה דברים... אבל לא זו הנקודה) אני דוחה משימות, חשובות כטריוויאליות, דחופות כסובלות דיחוי, אני דוחה. בעיקר האמור בכל הקשור לטיפול בענייני האישיים (בשונה מטיפול בענייני אחרים, שאת זה בפארפראזה על השיר אני, דוחה אבל פחות) עוד יותר האמור בענייני הבריאות.

בשבוע האחרון הגעתי למסקנה שהקץ לדחיות. זה היה שבוע רגיל, שגרתי ובלתי מפתיע בעליל, שכן כל שבוע אני מחליט שהקץ לדחיות ודוחה שוב. אל השבוע אמרתי די! וכמובן גם זה שיגרתי ורגיל כי אין שבוע שאיני אומר די לדחיות ודוחה שוב.

אבל אני עומד לצאת לחופש (שוב אין חדש, אני תמיד עומד לצאת חופש ואף פעם לא יוצא) והחלטתי שעכשיו זמן טוב מתמיד להתחיל לטפל בעצמי ובראש ובראשונה בבריאות, המטרות:

א. להתקשר לרופא השיניים ולקבוע תור לבדיקה שגרתית שנתית (שאצלי מבוצעת אחת לחומש).

ב. להתקשר לפיזוטרפיסט (שאני לא מכיר אבל הוא מומלץ מאוד על ידי "המעריצה מספר אחת" - שהמלצות שלה שוות זהב)

ג. להתקשר לפסיכולוג (שאני לא מכיר אבל מומלץ בחום על ידי צב1).

אז החלטתי ומכיוון שסיפרתי את זה לדודות הפולניות שלי מהולנד תומר ו- ר' הן ישבו לי על הוריד, כלומר תומר ישב ור' הזריקה חומרים אסורים, ובהשפעתם בחצי שעה עגומה קבעתי תור לפיזוטרפיסט ליום שישי הקרוב ולרופא השיניים תור לספטמבר הקרוב ("טוב שהתקשרת עכשיו יש לנו תור פנוי ל- יולי 2007 בשעה 23:27 אתה מעוניין?") ולקחתי מצב-צב שוב את המספר של הפסיכולוג.

זה המקום לציין שביום ראשון, חטפתי מכה חזקה בברך שמאל, אותה ברך שזקוקה לפיזותרפיה אחרי שמתישהו בפברואר ספק קרעתי ספק פגעתי במינסקוס (אחרי שהברך יצאה לי קצת מהמקום, לא נורא אני רגיל) ומאז הזנחתי ולהפתעתי הכאבים כמעט עברו.

זה המקום גם לציין שביום שני, לפני השיחה המדוברת, היתה לי תחושה לא נעימה בפה אחרי ארוחת הצהריים, מעיין צריבה.

וזה בהחלט המקום לציין שמאז שקבעתי את התורים האמורים:

א. התעוררתי היום בבוקר בבהלה מאותה תחושה מקדימה באיזור הברך המוכרת לי היטב, שמשהו רע - כלומר פריקה של הברך - עומד להתרחש.

ב. התעוררתי עם דלקת חניכיים.

לא היה יותר טוב לא להתקשר? זה הרי ברור שזה הכל תוצאה של ההחלטה המטופשת לטפל בעצמי.

לפסיכולוג אגב עוד לא התקשרתי, אני מתכוון לעשות זאת הערב.

חפשו את מודעות האבל מחר.