עייפות החומר

אם יש סטרייט שהומואים אומרים עליו: "איזה בזבוז שהוא אוהב נשים", הרי זה ל"ס, אבל זה מה שהוא אוהב, וזה יש מה שיש.

מזה זמן אני קורא ל- ל"ס גומע הביצות (ואם עוד לא ביקרתם בבלוג של ל"ס, אז זה בהחלט עכשיו זה הזמן). גומע הביצות זה על משקל ההפך מהבוחש בשוקו, שבו האשמתי אותו פעם בצורה זדונית.

כשקראתי כך ל- ל"ס בפעם הראשונה, הוא מיד הבין ואף צחק, אבל אז הסתבר שיש מספר נשים שאינן מבינות את הביטוי, כנראה משום שהן אינן מייחסות לאותו איבר אינטימי את אותן תכונות שמאפיינות בריכות דגים שמימיהן עומדים זמן רב מדי.

במיוחד האמור ב-ירושלמית, שמחתה על כך בתוקף וטענה שהסיבה לבורותי היא כי כלשונה:

"מותתק, רואים שלעולם לא טעמתה פותה של אשה. ביצות?- אולי משהו אחר".

אני כמובן שללתי את ההנמקה הזו ראשית משום שכל סטרייט ששמע אותה מיד צחק בהבנה בעוד שכל סטרייטית ששמעה אותה צחקה פחות, אבל הבטחתי להביא את המקור הספרותי שמממנו פיתחתי את הכינוי (ל"ס בתגובה: "וואללה? יש מקור ספרותי?" ובכן כן, יש ויש!).

קל זה לא היה.

זכרתי שאיפשהו בעבר קראתי קטע ב- "רומן רוסי", על הסבא עם השפם שאחרי שביצע מין אוראלי שפמו הריח כמו ביצה, מה שלא זכרתי זה איפה שמתי את הספר. לבסוף נזכרתי (בשורה השניה מוסתר מאחורי הספרים שהתיימרתי לקרוא בשנים האחרונות ולא צלחתי אף אחד מהם עד הסוף חוץ מ- הפלא ופלא צירוף מקרים שכזה - "פונטנלה" גם הוא של מאיר שלו).

המשימה הבאה היתה למצוא את הציטוט בין 394 עמודי הספר. נסיון ראשון שבוצע בארבע בבוקר (אז נזכרתי איפה הספר) הביא לתשישות מוחלטת, נסיון שני אתמול מול הטלוויזיה נכשל אף הוא.

וזאת יש לדעת זכרוני משולב בזכרון שמיעתי וזכרון חזותי, הזכרון החזותי שלי מתבטא בזה שאני זוכר (בין השאר) עימודים של דפים, כלומר אם קראתי קטע שנחקק בזכרוני יש סבירות לא רעה שאזכור איפה הוא הופיע בתוך כפולת הדפים (אם כי לרוב, הדף מתחלק אצלי באלכסון, כלומר אני זוכר אם הוא הופיע בראשית העמוד הראשון ובתחתית השני או לחילופין בתחתית הראשון ובראשית השני - אלא אם מירקרתי). חיפשתי לכן בתחתית עמוד ראשון ובראשית עמוד שני, כאשר אני מדלג מהר על פרקים שזכרתי שבהם אין סיכוי שזה יופיע.

והנה! בעמוד 137 נמצאה האבדה, נמצא המקור הספרותי  שממנו התפתח הביטוי והנה הוא לפניכם:

"פעם אחת באתי וסבא לא היה בחדר-האוכל. הלכתי דרך הגינה להציץ בחלון חדרו, ושם שכבה שולמית על המיטה, שמלתה מופשלת לה על בטנה הנפולה. סבא כרע על השטיח, ראשו הקירח מנקר את בשרה מבין רגליה והיא מדברת באותן אותיות ספוגיות הומיות שפינס לא אבה לתרגם. השארתי את החלב ליד דלתם, וסבא בא אחר-כך לחפש אותי על המדשאה. ריח מפחיד של ביצות עלה משפמו כשנשק לי על לחיי".

למה זכרתי את הדימוי הזה, לרבות כל הסצנה כולה, איך השתמשתי בו שנים אחרי שקראתי את הספר לראשונה, למה פתאום נזכרתי מה סבתי המנוחה אמרה על הספר, באמת מנפלאות הזכרון.